עם הסופר ס. יזהר - אהרון ראובן מאיר 1958

חילופי אגרות
ט` בסיון תשיח 28.05.1958
 
קבוצת שילר
לכבוד החבר יזהר סמילנסקי
רב שלום וברכה !
 
בנאומו של משה דיין בפני סטודנטים בבית ליסין, הוא טיפל בין השאר בקבוצת שילר, בהסתמך עליך (לפי הארץ מיום 26.05.1958 לאמור:
המרצה תאר את הפער המבדיל ביו החינוך הניתן לילד ותיק - אותו הדגים בדוגמה ששמע מפי ס. יזהר, בחינוך הניתן לילד מקבוצת שילר, העולה 700 לי לעומת ילד של מעברה, שחינוכו עולה רק 70 לי לשנה.
להלן הוא מגיע על יסוד הסיפור הזה למסקנה:
לילדי קבוצת שילר ולילדי (ילדי כפי הנראה לשם תפארת המליצה) לא יקרה אסון אם תהיה לכם פחות השכלה - מילא, יכתוב בחור בעין חרוד בשגיאות, לא נורא...
ועוד הלאה:
השאלה היא האם לקחת מורה מקבוצת שילר ולהושיבו בשעריים, זוהי שאלה ממלכתית.
מכל זה ברור דבר אחד שעל יסוד אינפורמציה אשר משה דיין שאב ממך, השכיל לטפל גם בקבוצת שילר בין יתר הדברים שטיפל בהם כמו שטיפל... יכולת אמנם לומר שמן היושר היה שאפנה במכתבי זה למשה דיין עצמו. איני עושה זאת מפני שאין הכרות אישית בינינו ואסתפק בהעתק שאעביר אליו.
על כל פנים, לי נדמה שמקור האינפורמציה שלך ביחס לגובה הוצאות החינוך אצלנו הוא מאת אחד עוזב אשר אינו מסתפק בחינוך תיכוני אשר אנו רוצים להעניק לילדינו (לכל ילדינו ללא יוצא מהכלל), אלא המבקש להגיע לחינוך אקדמאי בכל מחיר שבעולם, ולתואר אקדמאי, שאני איני יודע על חשבון מי ועל חשבון מה. (הלוא משה דיין עסק בנאומו לא מעט בענייני חשבון פשוטו כמשמעו).
לא אכתוב לך כמה  באמת עולה אצלנו חינוכו של ילד, אינני חושב שאנו חייבים חשבון למי שהוא. אבל אחת אגיד לך שההגזמה אשר הגעתם אליה, אתה ואחריך משה דיין, היא מעבר לכל השוואה. בפרט כאשר אתם מדברים על כלל הילדים וההשוואה נעשתה ביחס לילד של חינוך יסודי שבמעברה, בו בזמן שאצלנו לומד ילד 12 שנה  וגם מחוץ לקבוצת שילר עולה חינוכו התיכוני של ילד עד ל- 600-700 לי לשנה. ואנו שוללים את הזכות שלך ואפילו של משה דיין לקבוע אם מותר לה לקבוצת שילר לתת לילדיה חינוך תיכוני או לא. וזה, כל עוד שאין לכם הכוח להתערב  ביחס לילדים של יתר שכבות הותיקות במדינה ואף לא הכוח להתערב בהתנהגותם של אישי ציבור ומפלגה ביחס לאורח חייהם האישי (המדובר כאן איננו על שחיתות).
כן, חינוך הילד של קבוצת שילר עולה לה ביוקר, מפני שהיא נאלצת לחנך את ילדיה בבית ספר קטן לאחר שהיא עזבה את בית הספר בגבעת ברנר (ושם מספר הילדים רב ביותר) בגלל הפילוג, שלא אנחנו גרמנו לו (על כל פנים לא קבוצת שילר). לשלוח את ילדינו לבית ספר לא קיבוצי אין אנו רוצים, ומלוא זכותינו לכך. על כל פנים אחת אני יכול להודיע לך במלוא הסמכות - כי שערי בית הספר בקבוצת שילר פתוחים לכל ילד מהסביבה ואם אתה כאיש ציבור (איש ציבור הפועלים ברחובות) תוכל להשפיע שילדי שעריים ומרמורק ילכו ללמוד בבית הספר בעל המגמה החקלאית המובהקת אשר בקבוצת שילר, נקבלם בזרועות פתוחות ואף נשמח על כך מכל הבחינות שהן (גם מבחינת ההוצאה).
ולמה ההתעקשות הזו לחנך את ילדינו דווקא בבית ספר קיבוצי, או לפחות בבית ספר אשר מגמתו חינוך חקלאי על היסודות הרעיוניים של ההתיישבות העובדת? הרי התשובה:
זוכר אני אותך יזהר, כאשר דיברת נגד הצטרפות ילדי הפועלים ברחובות לגימנסיה הכללית, ונימוקיך אז עדיין בתוקפם בעינינו, גם כשלפי משה דיין עבר כאילו זמנם (אגב אנו רוצים להסיק מלוא המסקנה מדבריך בועידת הסופרים ולתת לילדינו חינוך המבוסס על תורת גורדון ועל הוויית בני גווילי אש).
לחינוך שלנו מטרה ברורה והיא להבטיח שילדינו ימשיכו במה שהוריהם התחילו כאנשי קבוצה, אם אפשר בבית, אם לא בבית, הרי בקבוצה אחרת, ואם לא בקבוצה, לפחות בחקלאות כמקור חיים וכעבודת חיים (ושוב א.ד. גורדון). אנו משעשעים את נפשנו באמונה שאם החינוך יינתן לילדינו בבית או קרוב לבית בבית ספר קבוצתי, כך שהילדים יוכלו גם לעבוד כמה שעות במשק הקבוצה כהמשך לעבודתם הלימודית, נבטיח עד כמה שאפשר הגשמת רצוננו. הכרתנו היא שאם ילדי ההתיישבות לא ילכו בדרך אבותיהם בקבוצה ובמושה ומיטב הנעורים של הארץ לא ילכו להתיישבות ויסמכו רק על עלייה החדשה בענין זה, הפסדנו הכל ביחס לרצוננו לא רק לקבץ יהודים בארץ, אלא לשנות מזלם עי היותם פה עם עובד אדמה וכו` וכו` (מפחד אני לדבר ציונות עמכם...)
האם זה חטא מצד קבוצת שילר הרוצה להגשים את רצונה, שהוא לפי דעתנו רצונו הכמוס של שר האומה (לפחות ביחס הבטחת דורות של עובדים חקלאיים בארץ הזאת ואצל האומה הזאת...) ועד היום עבודה חקלאית בעיננו היא עבודה ממש- במחרשה ובקומביין בשמש הלוהטת, בניכוש עשבים, בעבודות דילול למיניהם, בגן הירק בכרם ובפרדס וכו` וכו`, עבודת אדמה כפשוטה ולא בנסיעה מידי יום ביומו לחבל לכיש (הערב נעים יותר בתל אביב מאשר לגור בין ועם העולים החדשים) כדי להדריך אחרים לעבודה. בעצם הפעולה הזאת אין אנו מזלזלים חס וחלילה. אולם לשם עיסוק במלאכה זו אין צורך לעזוב קבוצה, ואולי אין גם להטילו על איש קבוצה - זוהי הפעולה לסטודנטים האלה אשר בעצמם לא הלכו להתיישבות, ילכו לפחות להיות מדריכים, מורים ולאחר לימודיהם האקדמיים רופאים וכו` בהתיישבות על כל מרחביה בארץ. תנו נא לאנשי ההתיישבות להתפלל לאלוהי הגשמת חלום ארץ ישראל לפי דרכם ורצונם, האומה לא תינזק מכך חס וחלילה.
לא מובן לי. כלל לא מובן שמצד אחד מתאוננים על גובה ההוצאות של החינוך בקבוצה, ובקלות רוצים לוותר על החינוך התיכוני של ילדיה החקלאים העתידים, ומן הצד השני אתה יזהר התרעמת שלא איפשרנו כביכול לבן אחד ללכת ללמוד לאוניברסיטה (גם שאלת זאת את אחד הבנים שלנו). מה כאן ההגיון? תדע לך: בקבוצת שילר יש עוד בנים ובנות היכולים מבחינה אוביקטיבית ללכת לאוניברסיטה ולהתעתד לתוארים אקדמאים אלה או אלה. אין אנו עושים זאת באמרנו ברורות: אנו רוצים שבנינו יהיו עובדי אדמה פשוטו כמשמעו, עובדי אדמה בעלי השכלה תיכונית ותו לא. איננו מתעלמים גם מן הצרכים האחרים במדינה, בתנועה, במפלגה - הדורשים חינוך אקדמאי, אבל כל עוד המצב הוא שרוב הנוער בארץ אינו הולך להתיישבות, רבים כן רבים מההולכים עוזבים ונוהרים אל לימודים אוניברסיטאיים, וקצת בני הקבוצה  ולא מעט בני מושבים עוזבים את עבודת הכפיים ואף הם הולכים ללמוד - הרי במצב שכזה אנו רוצים להיות שומרי החומה של החלוציות בישראל שעוד נועדים לה תפקידים, שהעיקרי שבהם הוא עד היום הזה: השתרשות במקום ההתיישבות של ההורים במשך שניים שלושה דורות ויותר.
ובכן יזהר. מכתב ארוך וחשבון ארוך, שבמקצתו הוא שייך לא לך אלא למשה דיין, אולם כאמור אתה הינך כתובת יותר נוחה בשבילי בענין הזה. מהרתי לכתוב תחת הרושם הקשה של דברי דיין כפי שהתפרסמו בהארץ (לא רק בענין החינוך של בני ההתיישבות). הייתי בוחר שנשוחח בענין זה ביחידות או בפומבי. על כל פנים אבקש סליחתך על הטרדה שאני מרשה לעצמי לגרום לך במכתבי זה. האמן, שגרמה לכך מצוקת הנפש שלא יכולתי להתגבר עליה.
בברכה א. ר. מאיר
העתק: לח` משה דיין
 
03.06.1958
לח` מאיר שלום רב.
קיבלתי אגרתך מיום 28.05.1958 והנני להשיבך בקצרה ולדחות המשך הויכוח להזדמנות אחרת.
משה דיין לא שאל פי מה לומר ואיך לומר ולשם מה - ומוטב  לא לכרכו בחבילה אחת, שכן עוול הוא לשנינו.
נכון הוא שמשה דיין שמע מפי את המספר הנל בשיחה מסויימת ושאבתי מספר זה מחוגי משרד החינוך, וגם אתה אינך מכחישו.
שיטת החינוך בקבוצת שילר אינה רק עניינה הפנימי, אלא עניין ציבורי, ובין אם צודקות הנחותיך ובין אם אפשר לחלוק עליהן, הויכוח הוא ויכוח לגיטימי, ויש לא מעט ללבן.
איני חולק חלילה על זכות בני קבוצת שילר לחינוך תיכוני ואקדמאי, ואדרבא - השאלה היא: איך? שכן את מחיר החינוך במדינה, בצורה זו או אחרת, נושא כל ציבור צרכני התוצרת ומשלמי המסים, אלא לא זה העיקר, אלא זה לדעתי: בעוד שכיתה קטנה היא זכות חינוכית, ביס קטן הוא פגם חינוכי ולא רק ציבורי.
כיצד לבדוק שאלות אלה? ייקצר המצע מהשתרע לברור, אך ברור מתבקש.
אשר לעוזב - לא מפי עזב. לא מפיו החכמתי - והויכוח איתו אינו יכול להיעשות דרכי.
מסתבר איפה כי יש מקום רב לברור מושגים, דרכים ושיטות, ויפה שעה אחת קודם, וצר לי שמחוסר זמן עלי לקצר הפעם.
                                                                      בידידות יזהר
 
הערות:
המכתב של הח` ס. יזהר מתפרסם פה בהסכמתו. אם כי יותר נוח היה לו - לפי דבריו, אילו היה מסביר דבריו ביתר הרחבה.
מודה אני שמכתבי נכתב ברגע של רתחה ואם לא הכל בו היה מחושב כל צרכו מבחינת עניינים אישיים אשר בתוכו, הרי אני נשען על האמרה המפורסמת: אגב חריפתא שבשתא (תוך חריפות משגים)
אפשרי שבקרוב יבקר אצלנו הח` יזהר לשם בירור מעמיק בשאלות אלו ואולי גם לשם חיפוש ומציאת פתרון לבית ספר התיישבותי חלוצי גדול (המדובר על כיתות המשך), אולם אפשרי גם שאתן מענה למכתבו ובו אוכיח מה המאמצים שאנו עשינו השנה בשטח זה ובאיזה כיוונים להקמת בית ספר חקלאי (או במגמה חקלאית) גדול. הגישה היא רק: בית ספר גדול טוב מקטן (ודאי) אולם הבעיה העיקרית היא מה מגמתו החינוכית של ביס זה, אם היא אינה מתאימה את ההכרה בעיצוב הדמות של איש ההגשמה שבעתיד - מוטב אפילו קטן, זהו הענין.
                                                                                        א.ר. מאיר
 
מדברי הח` בן-גוריון על הקבוצה בכנס בבית ברל בצופית:
כליל המאור - זוהי התנועה הקיבוצית, זהו כליל היצירה האנושית שנוצר בארץ הזו ואין דוגמתו בעולם. יהיה אסון אם היא תיפגע. זה אינו המאור היחיד, אך המאור הגדול.
אין חובה על משה דיין להיות בקבוצה, אבל חובה עליו להעריך את הקבוצה.
אני מאמין שיש לנו דור צעיר שהוא עולה עלינו במסירותו ובנאמנותו - אבל צריך לנטוע בו הערכה לתנועה הקיבוצית כי בו העתיד.