המפעל - ראיון עם יוסף אינציגר - צור קורן

אינציגר היה עובד המפעל במשך כל זמן פעולתו וגר כיום ברחובות.
נספח, מעבודת הגמר של צור קורן.
 
שאלה: מתי הקימו ומתי חיסלו את המפעל?
תשובה: את המפעל הקימו בערך באמצע 1939 וחיסלו אותו באמצע 1945.
 
ש: ספר לי על בנית המכון
ת: הבניה החלה בערך באמצע 1939. בבנין עסקו גם אנשים מטעם הקבוצה ועוד כמה אנשים שהובאו עי ההגנה. את הצריף הקימו כעבור כמה שבועות. הצריף היה באורך של כשנים עשר מטר וברוחב שמונה מטר.
 
ש: לצריף לא היו דלתות או חלונות?
ת: בצד הדרומי של הצריף היתה דלת ובחלק העליון ליד הגג היו מספר חלונות.
 
ש: איך עבדה ההסוואה של הסליק?
ת: הסליק היה באורך 4, מטר ברוחב 4, מטר ובגובה של 3-4 מטר. הקירות של הסליק היו מצופים זפת נגד רטיבות. חור היציאה היה באורך וברוחב של מטר. את החור היסוו עי בניית בית שימוש ערבי מעליו.
 
ש: בית שימוש מזויף?
ת: לא, זה היה בית שימוש רגיל שעבד וכאשר רצו לפתוח את פתח הסליק היו מנתקים את זרם המים ומוציאים את הברגים שחיברו את האסלה לרצפה ופותחים את הפתח. היו עושים ההיפך כאשר רצו לסגור.
 
ש: את התנור הביאו מבחוץ?
ת: לא. את התנור בנינו בקבוצת שילר.
 
ש: תאר לי את התנור
ת: זה היה תנור עשוי פח. הוא עמד על ארבעה צינורות של 4 צול. הקוטר שלו היה בערך מטר והוא היה בגובה של בית היציקה, כלומר בגובה של 5 מטר. עכשיו מסביב לתנור בגובה של בערך 2 מטר היתה פלטפורמת עץ שאליה הובילו מדרגות. בערך 3 מטר מהרצפה היה בתנור חור מילוי. בחלק התחתון היה לתנור מפוח חשמלי שהבעיר את החומר. בחלק התחתון היה חור קטן דרכו הוציאו חומר מותך.
 
ש: ספר לי על תהליך הייצור של  הגלמים
ת: בתקופה של הרימונים עבדו בשלוש יציקות כל שבוע. לפני כל יציקה היה יום שבו הכנו את התבניות ולמחרת יצקנו אותן. ביום הראשון הכינו 2-3 אנשים תבניות מחימר. מספר התבניות היה תלוי במספר ההזמנות. לפעמים עשינו 1500 גלמים ביום ולפעמים כפול שלוש. עובדים אחרים הכינו תערובת החמרה וחול מנופה לצורך הכנת התבניות. עוד שני עובדים הכינו את הקרנרים שהם דאגו שלא כל התבנית תתמלא בחומר מותך ושישאר מקום גם לחומר נפץ. אחר כך עבדנו עם מכשיר מיוחד שעיצב את החומר לצורה שרצינו. את כל זה עשינו על שולחנות בניה מיוחדים. באותו זמן עובד אחד ניקה את התנור וחידש אותו. עובד אחר בנה פקקים מחימר ומזבל סוסים לסתום את החור שדרכו הוציאו חומר מותך. עובד אחד היה שובר בחוץ את הגרוטאות שהביאו לנו לחתיכות קטנות. ליד פתח התנור הכנו מנות של קוקס וברזל ליציקה למחרת. בלילה השארנו אש דולקת כדי שלא תעלה לחות במכון ואז התבניות יתקלקלו. למחרת בבוקר הבעירו את התנור בכמות גדולה של עצים ורק כשכמות העצים בתנור היתה מספיקה התחלנו להכניס ברזל. עד שהתנור היה מוכן סגרנו את התבניות כך שכל 4 חצאי רימון יצרו זוג רימונים. כשהתנור היה מוכן התחלנו להכניס מנת פחם ואחריה מנת ברזל דרך חור מיוחד שהיה בתנור. המנות היו מורכבות מכ-15 קג ברזל, 10 קג חצץ ו-5 ק ג מתכת טהורה. זה השתנה בהתאם למה שיצקנו אבל לרוב זה היה ככה. שני אנשים עמדו ליד התנור ושפכו את המנות ועוד ארבעה הביאו אותן מבחוץ. הסדר היה לשפוך לסירוגין מנה ברזל ומנה קוקס. את החומר המותך הוציאו דרך חור קטן בתחתית התנור שהיו פותחים וסוגרים אותו. לרוב עשה את זה המנהל או סגנו. הוא היה עומד רחוק מן התנור בגלל החום.
 
ש: איך ידעו שהחומר מוכן ליציקה?
ת: קודם הסתכלו פנימה דרך זכוכית משוריינת.
 
ש: איך היו יוצקים לתוך התבניות?
ת: לאחר שראו שהחומר מוכן פתחו את החור ומילאו סיר ב- 50 קג חומר מותך. עם הסיר היו הולכים בין השורות ומטפטפים לתוך התבניות.
 
ש: מה עשיתם כשגמרתם ליצוק את כל התבניות?
ת: פתחנו את התנור כדי שכל החומר שנשאר בו יצא החוצה והלכנו הביתה. ביום למחרת פתחנו את התבניות והוצאנו את הגלמים. את הפגומים שהיו כשליש החזרנו לתהליך למחרת ואת המוכנים הורדנו לסליק.
 
ש: כמה קג יצקתם בכל יציקה?
ת: תלוי בהזמנות. לרוב זה היה בערך 2 טון כשזה הגיע לחצי טון או לארבעה טון.
 
ש: העבודה היתה קשה?
ת: העבודה לא היתה קשה. היא היתה קשה מאד. האנשים שכבו על הרצפה לאחר ימי יציקה גם בגלל המאמץ הפיזי הגדול וגם בגלל הקשיים שעמדו בפנינו כמו הקושי לנשום או החום הרב. היינו עובדים 10-12 ואפילו 14 שעות ביום וזה יכול לשבור כל אחד.
 
ש: אתה זוכר חיפושים של בריטים?
ת: אני אני זוכר, זה היה לפני הסגירה. כמה חודשים לפני, חסן השכן מזרנוגה הלשין שיש בבאר הראשונה, שם עמדה מכונה של התעש, שחיטה שחורה. בעקבות זאת באו בריטים ולאחר מכן החלטנו בשילר שמסוכן מדי וצריך לסגור את המכון.