גבעון: ייצור המרגמות והרימונים - צור קורן

מכון גבעון

מפעל תעש מחתרתי בקבוצת שילר
קטעים מתוך עבודת גמר של צור קורן
 
לזכר סבי אברהם קמל זל
אשר עבד במפעל מיום הקמתו ועד סגירתו.
 
הנהלת התעש בראשותו של ישראל עמיר ניסתה בעזרתה של ועדה כימוטכנית מיוחדת למצוא דרכים לייצור אמצעי לחימה מתקדמים יותר. לאחר שנקבעה צורתו הסופית של רימון הרובה, נקבעו תהליכי עבודו והוחל בייצורו (אביב 1938), הועמדה השאלה מה צריך להיות המוצר הבא. המרגמה  3 אינטש שהובאה ארצה עי הבריטים בימי מאורעות תרצו ואשר בתחילה נקראה בארץ בטעות תותח הרים, משכה את לב אנשי התעש בפשטות בנינה והפעלתה. בעלי ניסיון בדקו את המרגמה הבריטית בה השתמשו כוחות הצבא והמשטרה. הוחל בניסיונות לחיפוש דרכים לייצור מרגמה. הניסיונות נעשו בנוכחות חברי ועדת התעש ואנשי מרכז ההגנה. הוחלט אם כן לראות את ייצור המרגמה 3 אינטש כמגמה קרובה. ניסיונות במרגמה נעשו גם קודם, אבל משהוחלט על כך שניגשים לייצור המרגמה והפגזים שלה, הרי הבעיות שצריך היה להתגבר עליהן במצב התעשיה אז, היו עצומות. לרשותנו עמדו אז רק 2 מרגמות תוצרת פולין עם כמה פגזים שנשלחו לדוגמה ו- 10,000 פיקות אורגינליות לפגזים אלו, שהוזמנו במיוחד על ידינו מפולין היות ולא רצינו להכביד על עצמנו בייצורם, כי טרם היה לנו הניסיון המספיק הדרוש. לא היתה בידינו כל דוגמא אחרת של מרגמה, אם כי הצלחנו להשיג מספר פגזים בריטים. החלטנו אם כן לחקות את המרגמה הפולנית, וזה למען חסוך בהוצאות, למנוע בזבוז בכספים ובחומרים, למנוע כשלונות אפשריים בייצור דגם חדש של נשק שטרם יוצר בארץ וגם להגיע בהקדם לתוצרת מוכנה. בניגוד למקובל אז, פתחנו בשורה של בדיקות יסודיות הן במעבדה והן בשדה. חומר קנה המרגמה נבדק בדיקות מטולגרפיות, חוזק, מתח למען השיג חומר גלמי דומה, ובמידה וחומר לקנים שברשותנו שונה להכניס השינויים הדרושים בעובי כתלי הקנה וצורת עבודם. בדיקות דומות נבדקו גם הפגזים ששימשו אותנו לדוגמא, ונעשו מאמצים שהפגזים הנוצקים על ידינו יהיו מאותו הרכב ואותן תכונות. בד בבד החלו מיד בניסיונות בשטח. במקום יציאה לסביבות מצדה כפי שהיה בעבר, ואשר גזלה זמן רב, נקבעו כמקומות ניסיון אתרים הרבה יותר קרובים, מרביתם בעמק יזרעאל בסביבות הקיבוצים שריד וגבת, כך שאפשר היה בו ביום לצאת למקום הניסיונות, לקיימם ולחזור לבסיס. אם כי הסיכון בקיום ניסיונות ירי במקומות אלו היה רב, הרי שלעומת זאת חסכנו זמן יקר ויכולנו להתקדם במהירות רבה יותר. אחד הניסיונות הנועזים אשר נועד לקבוע סופית את לוח הטווחים  ואשר נורו בו כארבעים פגז - בוצע באדמות שפיים, סמוך לתחנת המשטרה בסידנא-עלי. בין הבעיות: בעיות המטען ההודף אשר פתרנו אותו תוך זמן קצר  עי חיקוי מוצלח של תרמילי צלולויד והזמנת חומר הדף בליסטי מחברה בעלת שם. בעית חומר הנפץ בו ממולא הפגז, הקובע מספר וגודל הרסיסים שלמען קביעת הרכבו הסופי נעזרנו בארגז עץ מיוחד בעל קירות עבים, ניסיונות אלה קויימו ביער משמר העמק. קושי מסוים בייצור היווה מדליק הפגז. את המדליק האורגינלי קשה היה לחקות בכלים ובמכשירים שעמדו לרשותנו. נאלצנו אם כן ליצור מדליק חדש. היות וטיב המדליק קובע בהרבה את ביטחון הפגז, נאלצנו גם פה להשקיע הרבה ניסיונות עד שהגענו למדליק אשר עמד במבחן הדרישות. הוקדשה תשומת לב רבה גם לכל שאר הפרטים כגון מכשירי העזר, אריזה, מכשירי משא והעמסה, צביעה וכו`. כך הגענו שלאחר 9 חודשים מיום שהוחלט על התחלת ייצור המרגמה 3 היו לרשותנו 6 מרגמות מוכנות על כל אביזריהן ביחד עם כמות מספקת של פגזים חיים, פגזי סרק, פגזי לימוד וכו`, ובדצמבר 1938 קיימנו את הקורס הראשון למרגמות המיועד למדריכים בהגנה. בקורס זה שנמשך 4 ימים, נוסף לידיעות שהוקנו לחניכים, נבחנה המרגמה בחינה מעשית נוספת, נקבעו הליקויים ונקבעו הדרכים לתקנם. לקראת קורס זה הוכנה עי הנהלת התעש גם חוברת הדרכה מיוחדת לשימוש במרגמה. מיד לאחר מכן, החלו בייצור התעשייתי של הפגזים והמרגמות על כל אביזריהן. מחזור ראשון של 5000 פגזים ו- 48 מרגמות בוצע בסוף 1939 ולרשות ארגון ההגנה הועמד כלי נשק בעל תכונות מיוחדות, חדש וחדיש, מעין תותח קל, כלי נשק שחורג רחוק ממסגרת הנשק שהיה עד אז להגנה.
למען ביצוע ייצור המרגמות והפגזים הוקמו מספר מפעלים נוספים:
·         בית מלאכה מכאני, מוקדש בפרט לחריטת קני המרגמות הוקם עוד ב- 1938 בצפון תל אביב. המכון היה מוסווה כבית מלאכה לתיקון משאבות וקיבל לשם הסוואה גם עבודות חוץ.
·         בית יציקה לגופי פגזים 3 הוקם בקבוצת שילר ליד רחובות.
·         בית מלאכה באזור התחנה המרכזית בתל אביב  הוקם לשם יצירת כלי עבודה משוכללים לייצור השוטף.
·         בית מלאכה מיוחד עם סידורי סליק שעסק בצביעת המרגמות ואביזריהן, הוקם ליד בית הדר בתל אביב.
·         מעבדה מיוחדת הוקמה בבית הספר מכס פיין לציפוי אלקטרוליטי של חלקי מרגמה.
ייצור המרגמות והפגזים חייב גם התרחבות בשטח המכונות ומכשירי העבודה: נרכשו מחרטות מיוחדות לעיבוד מדויק של הקנים הן מבפנים והן מבחוץ. נרכשו מחרצות ומכונות הקצעה חדישות. נרכשו מכשירים שונים לעיבודם המהיר של חלקים שונים אשר ניתן לייצרם בכמויות גדולות, נרכשו מכונות השחזה מיוחדות ותנורי חיסום ליצירת כלי עבודה מיוחדים. מכשיר הידראולי תוכנן והורכב במכון א` וכל פגז ופגז נבדק בלחץ של עד 150 אטמוספרות, זאת למען הבטיח עמידותו בזמן הירי בקנה המרגמה. מד טווחים מיוחד הוזמן באנגליה ושימש באופן פעיל ביותר את תעש.
תוך פעולה נמרצת ומסורה של כלל עובדי התעש תוך העזרות מתמדת בטובי הכוחות המדעיים במדינה, הגענו לכלל זה שעם תום שנת 1939 היו כבר במחסני התעש מוגמרות וארוזות: 48 מרגמות וכ- 5000 פגז שכמות דומה נמצאת בתהליכי ייצור.
לאחר שהתברר כי תעשיית המרגמות על פגזיהן עלתה על המסלול הנכון, פתחנו בדיונים ובניסויים לקביעת המוצרים הבאים.
אחד מאלה שנקבע לאחר דיונים ממושכים היה רימון היד הפולני. היה ברור כי רימון השפשוף התיישן והיה צורך לעבור לרימון בעל הפעלה מכאנית. למבחן הועמדו: רימון המילס האנגלי והרימון הפולני. לאחר שנקבע כי הייצור יהיה בהתאם לדגם הפולני, ניגשנו  מיד לביצוע. גוף הפצצה נוצק במפעל היציקה בקבוצת שילר. עבור מנגנון הפצצה (הראש) הוזמנה מכונה מיוחדת ליציקת מתכות קלות בריסוס ובלחץ. המכונה מוקמה במבנה מיוחד בקבוצת שילר.
כהמשך טבעי לייצור מרגמה 3 נראה היה ייצור מרגמה 2, שבאותה תקופה הפכה להיות ציוד מחלקתי מקובל במרבית הצבאות. תוכננו, הוכנו ונבדקו בתנאי שדה וירי דגמים מספר ונקבעה הצורה והדגם הסופי של המרגמה. את המרגמה 2 ייצרו באותם מכונים כמו אחותה הגדולה מרגמה 3 תוך התאמת כלי העבודה למרגמה הקטנה יותר.
 
העבודה במכון
 
תהליך ייצור הגלמים
לשם הסוואה  כלפי השלטונות נרשם המכון כבית יציקה לחלקי אינסטלציה (זויות T ) ומכסים לביוב, ואמנם נמצאו במכון תבניות יציקה מתאימות לכך.
בכל יציקה היו יוצקים כ- 2 טון ברזל כשבימי ההזמנות של סוף 1942 הגיעו עד 4 טון ברזל. בכל שבוע היו יוצקים שלוש פעמים.
 
תנאי העבודה במכון
לעבוד בבית יציקה גם בימינו אינו דבר כל כך נעים וקל. כדי להבין באילו תנאים עבדו בבית יציקה מחתרתי צריך להבין לא רק שהתנאים בבית היציקה היו קשים אלא גם תנאי המגורים או הרפואה היו לקויים.
הארובה של בית היציקה לא התנשאה לגבהים מחשש שהבריטים יגלו אותה. הארובה היתה צרה ונמוכה וחלק מן הפיח נשאר בתוך חלל בית היציקה. זה לא היה תענוג לעבוד כך.
האויר של בית היציקה היה אויר עכור מאד. נוסף על הפיח שבא מהתנור היתה צרה נוספת, האבק שהיה כתוצאה משפיכת חול ששימש להכנת התבניות, על הרצפה. האבק והפיח גרמו לקשיי נשימה ולמחלות קוצר נשימה, אבל אי אפשר היה להתקין במכון מאווררים גדולים מחשש לגילוי. נוסף על התנאים בתוך המכון גם תנאי המגורים לא היו נוחים. המגורים היו באוהלים בדכ, אוהלים קרועים שדרכם ראו את הכוכבים. האוהלים האלה הותירו את המתגוררים בהם לחסדי מזג האויר: שרב בקיץ וכפור בחורף.
הימים ימי מלחמה, התזונה היתה לקויה והאוכל היה קצוב. כדי לשפר את מצב בריאותם של העובדים, קיבל כל אחד מהם חצי ליטר חלב. העובדים היו אוכלים בשעות מיוחדות ומחליפים את בגדיהם לקראת הארוחות. היתה בעיה של רחצה לאחר העבודה. במשק לא היו מים חמים, והיו רק מים קרים מהבאר. הימים האלה היו כל כך קרים שגם הגיבור הכי גדול היה הולך לישון אחרי העבודה מבלי להתרחץ.
הלחץ, העצבנות, החום, יום העבודה הארוך, הסכנות, קשיי הנשימה וסכנת הגילוי נתנו את אותותיהם באנשיה. היו מקרים רבים של מחלות והתמוטטות עצבים. על רקע זה קל היה לסכסוכים לפרוץ, אך האנשים המשיכו לעבוד כי עבודה למען המולדת לא מפסיקים.
 
ההובלות
העברת הנשק והתחמושת ממקום למקום ממקורות הרכש ומבתי המלאכה של התעש אל המחסנים המרכזיים, ומהמחסנים המרכזיים אל היישובים, וכן העברת תוצרת בלתי גמורה וחומרי גלם ממכון למכון במערכת התעש, היתה אחד התפקידים היותר אחראיים ומסוכנים במחתרת.
לקראת סוף תקופת המפעל השתכללה שיטת ההובלה ובמקום משאית היה מוביל טנקר גדול של סולר. הוא יכול היה להעמיס בפעם אחת 5 טון גלמים. שיטה זו הורידה את מספר ההובלות והעלתה את בטיחות הנסיעה.
אולם היו חודשים מספר בהם אי אפשר היה לנסוע בדרכים ולהוביל גלמים כי הסכנה של הגילוי היתה גדולה מאד. לשם כך היה צריך למצוא פתרון אחר.
 
לילות הקבורה
נוצר מצב שהצטבר חומר רציני בשילר. חיפשנו דרכים לפתור את הבעיה, הפיתרון היה שביקשנו מהמשק השכן גבעת ברנר, לקבור את הגלמים אצלם בפרדס. זו היתה עבודת פרך. יום אחד היינו עושים את התבניות ולמחרת יצקנו ובלילה היינו יוצאים וקוברים במשך כל הלילה את הגלמים.
בערך בשעה  1.00 היינו מתחילים לקבור. העובדים היו אך ורק עובדי המכון. היינו קוברים, מכסים וחוזרים הביתה. אחרי שגמרנו לקבור, עבר על השטח טרקטור עם דיסקוס להסוות את מקום הקבורה. את המקומות זיהו לאחר מכן עי מיפוי שורות שעשו. כל הגלמים היו ארוזים בשקיות. מבחינת חלודה לא היה פחד כי הגלמים עוד לא עברו ניקוי.
את הסחורה לא הוציאו זמן רב, אלא השתמשו במה שיצא טרי מהמכון. רק בשנת 1946 התחילו להוציא, אחרי סגירת המכון. הבורות האלה הפכו לסליק גדול מאד בו היו קבורים למעלה מ- 60 טון. עוד ב-1948 הגיעו לפעמים משאיות ופועלים כדי להוציא עוד גלמים.