"מכון גבעון" - מהספר תע"ש במחתרת

מכון גבעון - מכון תע"ש של ההגנה

תעשיית הנשק של ההגנה בטרם מדינה
 
מתוך: ספר תע"ש במחתרת
עורך: אריה חשביה - הוצאת משרד הביטחון
 
מכון גבעון פעל בשנים 1939 - 1945 בקבוצת גן-שלמה, שנקראה גם קבוצת שילר.
ייצור: יציקת גופים לרימוני יד ופצצות מרגמה 3 אינטש ו2- אינטש.
מנהלים: ישראל ישפה, יוסף פדר.
 
בראשית
מכון גבעון, בית היציקה השלישי במנין לאחר קודמיו, בית היציקה בהרצליה ובית היציקה בקיבוץ נען, הוקם בצריף פח בין הלולים בקבוצת שילר.
בסוף שנת 1938 הביא מזכיר החוץ של קבוצת שילר, דוד לכטר-לאור, בפני מזכירות הקבוצה וועדת המשק את ההצעה להקים במשק מפעל תעש מחתרתי של ההגנה - בית יציקה. ההצעה הועברה עי  לוי שקולניק-אשכול, איש המרכז החקלאי וההגנה. למעשה היתה זו הוראה שמשמעותה פקודה ולא בדיוק הצעה. שתי סיבות הביאו להחלטת מוסדות ההתיישבות וההגנה לבחירתה של קבוצת שילר, כאשר היה הכרח לסגור את בית היציקה בקיבוץ נען ולהעבירו למקום אחר, מטעמי ביטחון: ראשית, קבוצת שילר היתה קבוצה קטנה, שאוכלוסייתה מנתה באותה העת 83 חברים ו- 33 ילדים. הקבוצה לא התבלטה בפעולות מיוחדות. חבריה היו רובם בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה עוד מחול, שעלו ארצה והוסיפו להשכלתם עבודת כפיים בחקלאות חלוצית. לבריטים לא היתה כל סיבה לחשוד שביישוב כזה תבוצע פעילות לא חוקית. שנית, היישוב שכן לצד הדרכים הראשיות, אך דרכי הגישה אליו - החול בקיץ והבוץ בחורף - הקשו על גורמים זרים את הגישה אליו. המקום התאים אפוא להקמת מפעל מחתרתי, החייב להיות מוסווה היטב, עם אפשרות למנוע ביקורי זרים ככל שניתן, בהנמקה של צורך בהסגר מוחלט, בשל מחלת הפה והטלפיים של הבקר ומחלת דבר העופות בלול. אכן, בכל תקופת קיומו ופעילותו של מכון יפתח ושל המפעל - מכון גבעון בקבוצת שילר, בשנים 1938-1945, היה משק החי של הקבוצה נגוע במחלות והכניסה למשק לאזור המבנים המשקיים היתה אסורה.
 
ההסכם
במסגרת הדיונים והלבטים של מזכירות הקבוצה וועדת המשק, הועלו נושאים שונים לדיון. היה ברור שאין מנוס מלקבל את ההצעה /הפקודה, אך הועלו גם כל המגבלות שהם לוקחים על עצמם. בהצעה שהובאה בפני האסיפה הכללית של חברי הקבוצה דובר על הכוונה להקים מסגריה, שהיה בה צורך חיוני באותה העת, כענף ייצור נוסף במשק, שיבטיח תעסוקה קבועה והכנסה בטוחה בכל ימות השנה. יתרה מזאת, השכר במפעל זה אמור להיות גבוה יותר מאשר בענפי חקלאות ובעבודות חוץ - ענפים שנפגעו קשות עקב המאורעות, בעיקר בשל השיבושים בדרכים ובתחבורה.
לאחר שההצעה אושרה באסיפת הקבוצה, נבחרה ועדה מבין חברי המשק לסכם את המשא-ומתן עם  באי כוח המוסדות - לוי שקולניק, אברהם הרצפלד, אליהו גולומב, ישראל גלילי, ישראל זבלודובסקי-עמיר ואחרים. בתום המשא-ומתן הגיעו להסכם שנקבע בו כך: הקבוצה רואה את עצמה אחראית להפעלת המפעל, כפי שכונתה אותה מסגריה מטעמי ביטחון, מבלי לציין את מהותה וייעודה. מתוך כך מתחייבת הקבוצה לספק את מספר העובדים שיהיו דרושים לביצוע העבודה במפעל. בתחילה יהיה מספר העובדים שמונה חברים. אשר לתוספת העובדים בעתיד, הנושא נשאר פתוח למשא ומתן נוסף עם המוסדות. (לימים כשהצרכים גדלו והיקף הייצור והפעילות בבית היציקה התרחבו, הוסכם במשא ומתן נוסף שמספר העובדים יגדל עד לעשרים חברים). כמו כן נקבע בהסכם שמטעמים חברתיים, כל חברי המשק שיעבדו במפעל - קבועים זמניים, מקצועיים או בלתי מקצועיים - מעמדם ושכרם יהיו זהים. גובה השכר נקבע על פי ממוצע ההכנסה של החברים בענפי המשק השונים. בתחילה לא היה השכר במפעל גבוה, אך בהדרגה עלה ועבר את השכר ברוב ענפי המשק. הקבוצה התחייבה לארח את המנהל וסגנו, לספק להם מגורים ולהקצות את חורשת האקליפטוסים להקמת המפעל - בית היציקה, בצריף פח ובסליק שייחפר מתחתיו. בצריף זה בנה ישראל ישפה את תנור ההתכה לברזל, ליציקת גופים לרימוני יד ולפצצות מרגמה 3אינטש ו- 2 אינטש. כן התחייב המשק למסור את מבנה בית הבאר הראשונה, לאיכלוסו של מכון יפתח.
 
הקמת המפעל
למנהל מפעל מונה ישראל ישפה, שהקים גם את בתי היציקה בהרצליה ובנען. לסגנו מונה מנחם קלר, שעבד עם ישראל ישפה בימי המאורעות של שנת 1929 ביציקה, בבית היציקה של שמעון בריסקר בתל-אביב. מנחם נקרא מקיבוצו כפר גלעדי ושימש בתפקיד זה בזמן הקמת המפעל ובתקופת ההרצה ולימוד ההפעלה. כעבור חצי שנה חזר מנחם קלר לביתו בכפר גלעדי. החליף אותו בתפקיד סגן המנהל שלום רחמן, שהיה עוזרו של ישראל ישפה בבית היציקה בהרצליה. צוות ההקמה של המפעל היה מורכב מחברי קבוצת שילר בלבד, בהדרכתו של ישפה.
תוך זמן קצר יחסית נבנו לשביעות רצונו של ישפה הצריף, סליק תת-קרקעי, התנור ומתקני בית היציקה האחרים. כמו כן ניבנו ליד  שער הקיבוץ בריכת חיטוי גדולה - לצמיגי המכוניות, ובריכת חיטוי קטנה לסוליות הנעליים של הולכי הרגל הנכנסים. הבריכות הכילו חומר חיטוי עכור ושמנוני, שהדיף ריח חריף. ארובת התנור קוצרה והופנתה הצידה אל בין עצי האקליפטוס, כדי להסתיר ככל שניתן את העשן שיעלה מן התנור. לימים, כשהמפעל כבר פעל, פשט הפיח מן הארובה גם לעבר הלולים של הקבוצה וצבע בשחור את נוצותיהן הצחורות של התרנגולות מגזע לנגהורן. לא אחת ניסה הווטרינר הממשלתי, דר` קרומהולץ, לאבחן את מחלתן של העופות, אך העלה חרס בידו. הנס דנקוורט, שהיה אחראי על הלול וגם מפקד האזור מטעם ההגנה (המאז של הקבוצה), הצהיר לא אחת שהוא חוקר את פשר התופעה ונבצר ממנו להבינה. בזמן הקמת המכון ניהל ישפה משא ומתן עם אנשי חברת החשמל בדבר הספקת חשמל למפעל. הוא הציג את עצמו בשם יעקב פלנר, נציג קבוצת שילר. כאשר באו אנשי חברת החשמל לבדוק את קווי המתח שהותקנו, ביקשו שיתלווה אליהם החבר פלנר. החבר פלנר האמיתי, שמאוחר יותר היה השומר הקבוע ליד השער הראשי, התייצב לפניהם וראש הצוות של חברת החשמל הגיב בקריאה: אתם מותחים אותי. אני מכיר את פלנר - והאיש הזה אינו פלנר.
 
עובדים וייצור
מכון גבעון - המפעל - החל לפעול במאי 1939. תהליך היציקה, הקשה גם בתנאים רגילים, היה קשה ומיגע שבעתיים במכון גבעון, שלא הופעלו בו מאווררים (הללו לא הותקנו מטעמי ביטחון בשל רעשם הרב). יומיים לפני תחילת היציקה היו מוקדשים להכנות, ורק ביום השלישי נעשתה היציקה. תחילה יוצרו בו גופים לרימוני יד ורימוני מדוכה מדגם די, עם האותיות הבולטות עליהם USA , לאחר מכן החלו ביציקת גופים לרימון היד מהדגם הפולני.
פיקוד ההגנה קבע כמטרה לתעש ולמכון להגיע ליציקת 500.000 גופי רימונים, רימון לכל נפש ביישוב דאז. כדי לעמוד במטלה הכבדה, הפעילה הנהלת המכון סדר יום קפדני והוקפד שהעובדים יתייצבו לעבודתם מידי יום במועד הנדרש.
לימים חלה ישראל ישפה וקשתה עליו הנהלת המכון. הוא המליץ בפני חיים סלבין, שהחליף את ישראל זבלודובסקי-עמיר בניהול התעש, להציע ליוסף פדר לנהל את המכון באופן זמני.
יוסף פדר סיפר: היה לנו בית יציקה בתל-אביב, שותפות שלי עם אחי, וקשתה עלי ההחלטה לעזוב אותו ולקבל את הצעתו של סלבין, ולו גם באופן זמני, עד שישפה יחלים. כשהסכים פדר לקבל את ההצעה, הזמניות נמשכה עד תום מלחמת העצמאות, ואף לאחריה הוסיף לעבוד בתעשייה הצבאית שהוקמה באותה עת. לסגנו של פדר מונה מנחם (מנדל) ברגיל (אפלבוים).
לימים, כאשר צבאות הציר של גרמניה ואיטליה הגיעו עד שערי מצרים, באל-עלמיין שבגבול מצרים - לוב, והיה איום מוחשי שיגיעו גם לתעלת סואץ ואף יתקדמו לעבר ארץ ישראל, פנתה ההגנה בדרישה להגברת הייצור בתעש בכלל ובבית היציקה בפרט. דרישה זו חייבה תוספת כוח אדם. לקבוצת שילר קשה היה להיענות לדרישה מבלי לגרום לנזקים כלכליים קשים בענפים החקלאיים, שפותחו במשק בעקבות חוזים שנחתמו עם הצבא הבריטי, לאספקת תוצרת חקלאית טרייה ומיצי פרי הדר מהמפעל לעיבוד פרי הדר שהוקם בקבוצה.
מאחר והקבוצה לא סיפקה את העובדים הנוספים הדרושים למכון, בא לוי שקולניק-אשכול לפגישה עם עובדי המפעל וחברי מזכירות הקבוצה, כדי לשכנעם להקציב כוח אדם נוסף בשל הצורך החיוני בהגברת הייצור. בין היתר אמר: היישוב אינו זקוק לעגבניות, לגזר ולשאר ירקות שלכם, אותם יגדלו משקים אחרים. אנו זקוקים לביצים (רימונים) שלכם. הקבוצה הסכימה לספק באופן זמני מספר עובדים נוספים ובמקביל גויסו למכון עובדי תעש חדשים, שהתקבלו לעבודה להשלמת החסר בכוח אדם. בהסכם עם הקבוצה לא היה  סעיף המחייב לספק מגורים לעובדים אלה ובמשק גם לא היו מקומות דיור פנויים, לכן שוכנו עובדים אלה באוהלים.
האחראים מטעם ההגנה והתעש בימי פעילותו של המפעל בקבוצת שילר היו ישראל גלילי, אליהו גולומב, לוי שקולניק-אשכול, ישראל רבין ומאוחר יותר גם חיים סלבין ואליהו סחרוב. מעורבותם היתה בכל התחומים. הם טיפלו בהשגת האמצעים הכספיים, בתפעול, בחומרי גלם ולעתים אף טיפלו בהרגעת הרוחות וביישוב בעיות מנהליות וחברתיות, כאשר אלה התעוררו. האחריות המקצועית היתה בידי המנהל וסגנו. תשלומי שכר הועברו לקבוצה עי יששכר סיטקוב, איש רחובות, חבר המפקדה הארצית של ההגנה ובעבר חבר בוועד התעש.
כאשר הסתיימה יציקת סדרה ראשונה מתוך הכמות הכוללת של רימוני היד שצריך היה לצקת, נערכה מסיבה גדולה לעידוד ולהוקרה לעובדים, בהשתתפות אנשי המפקדה הארצית של ההגנה ומנהלי התעש. בהמשך סיפק מכון גבעון את גופי הרימונים ואף יצקו בו מוצרים נוספים - גופים לפצצות מרגמה 3 אינטש ו- 2 אינטש, כאשר הוחל בייצור מרגמה זו. נעשו בו גם ההכנות והניסויים הראשונים לייצור גופים לרימוני היד מילס.
לפני הכנסת מוצר חדש ליציקה במכון, נוצקו בו המסגרות לתבניות היציקה שלו, שנשלחו לעיבוד שבבי במכוני התעש האחרים, להתאמה למודלים ולמידות של המוצר לפי הוראות וצורכי בית היציקה.
למטרות הסוואה במקרה הצורך, היו במכון תבניות ומודלים של חלקי צנרת למערכות סניטריות וסירים. בהשגת חומרי הגלם טיפלו אנשי המרכז. חלק מחומר הגלם בא כרכש מהצבא הבריטי (ממגרשי גרוטאות ברזל של מכונות ומכוניות ישנות). את ברזל היציקה הגלמי השיגו במפעלי היציקה האזרחיים הגדולים, שפעלו בארץ עבור הצבא הבריטי והשוק האזרחי וקיבלו הקצבות של חומרי גלם מהשלטונות. אנשי ההגנה טיפלו בהשגת מעשר שהופרש מהקצבות אלה והועבר לתעש. בשנה הרביעית לפעילותו של המכון באה דרישה להגברה נוספת של הייצור, שפירושה לגבי קבוצת שילר היתה הקצאת עובדים נוספים, דרישה שהמשק לא יכול היה לעמוד בה. ההגנה הביאה למקום קבוצה של שנים עשר אנשי פלמח בליווי מפקדם, כתגבורת לעזרת עובדי המכון. הם שהו במקום כחצי שנה.
כל עובדי המכון היו סועדים את ארוחותיהם בחדר האוכל של הקבוצה, אך העבודה הקשה והחוסר במצרכים שונים עקב תקופת מלחמת העולם השניה, נתנו את אותותיהם בעובדי המכון, שלא פעם יצאו מארוחה כשאינם שבעים. יוסף פדר, מנהל המכון, יצר קשר עם ספק מצרכים שיועדו לצבא הבריטי, ובאישור הנהלת התעש ובתקציב שהועמד לרשותו, קנה פדר קופסאות שימורי בשר, שהיוו תוספת למזון היומי.
 
אבטחה
שער המשק היה נעול בכל שעות היממה במרוצת פעילותם של המכונים במקום. לשומר שישב ליד השער היה ידע מספיק בשפה האנגלית, לעת צרה, אך לא פעם השים עצמו כמי שלא מבין לשון זו, בעיקר כדי להרוויח זמן. לידו היה לחצן לפעמונים שנמצאו בבית היציקה במכון גבעון ובבית הבאר במכון יפתח. בהישמע צלצול הפעמון היו העובדים עוברים למצב הפעלת תרגולת סליק, שפרושה: מצב חרום שבו יש להסתיר במהירות כל דבר אסור ומחשיד, בסליק התת קרקעי. תהליך הסליק בבית היציקה היה שונה לרוב מסליק במכונים אחרים, בעיקר משום שמוצריו היו פעמים לוהטים עדין לאחר יציקתם עד כדי כך שלא ניתן היה לגעת בהם. במקרים כאלה הוכנסו מיד לעבודה התבניות והמודלים של הכלים הסניטריים וחלקי השרברבות, ככיסוי למוצרים שבתוך התבניות. כל עוד התבניות היו ריקות מברזל יצוק ניתן היה להרסן ברמיסה ברגליים או בזרמי מים. במקרה חירום צריך היה להרוס את התבניות כדי למנוע גילוי המתרחש במכון. הסליק היה מבנה תת קרקעי ליד בית היציקה ועל פתחו סגר מבנה בית השימוש עם אסלה מזרחית על בסיס שסב על ציר לאחר שחרור מספר ברגים.
רגעים רבים של מתח עברו על העובדים המכון. לא אחת היה זה כאשר חיילים בריטים או אוסטרלים היו נכנסים לתחום המשק, דרך הגבעה שהיתה בצפון המשק מכיוון שכונת מרמורק, שלא כצפוי מג`נטלמנים בריטים שיכנסו מהשער הראשי.
פעם הופיעה יחידת חיילים אוסטרלים רכובה על סוסים ופנתה ישר לאזור המכון. חורשת האקליפטוסים שלידו - עצים מוכרים להם ממולדתם - משכה את תשומת הלב והם קשרו בה את סוסיהם, הסתובבו במשק וביקשו לראות את ראש הכפר (המוכתר). במכון חששו שכניסתם לשטח המשק ופנייתם לכיוון המכון היו תוצאה של הלשנה, אך עד מהירה התברר שהחיילים היו חקלאים במולדתם וביקשו לעמוד על טיבו של משק חקלאי שמתנהל כקיבוץ. הם אף שאלו אם יאפשרו להם לעבוד בו בחופשתם הבאה.
באחד הימים, אחרי החיפושים הגדולים בגבעת חיים וברמת הכובש, כיתרו יחידות צבא את המשק. היו אלה חיילים הודים, בפיקוד בריטי, בשיריוניות קלות. יום קודם לכן סיימו לצקת במפעל 4.500 חביות - גופים של רימוני יד, שלא הספיקו לפרקן ולהטמינן בסליק. השער היה סגור. המפקדים הבריטים פנו אל השומר שלידו, שהעמיד פנים כמי שאינו יודע אנגלית, וביקשו את המוכתר. המוכתר היה חדש בתפקידו ובאמת לא ידע אנגלית, ועד שהובא מתורגמן, עמלו עובדי המכון קשה כדי לסלק את כל הנדרש לסליק. הקצין הבריטי דרש להכניסו למשק כדי לבצע בו חיפוש. העבודה בכל המשק הופסקה וכל חברי המשק התפרסו לאורך הגדרות תוך הקמת רעש בכלי עבודה שונים. מול השערים ניצבו חברים שצוידו בנשק החוקי של היישוב. החיילים שליד הגדרות ניסו להסביר שאין להם כוונות רעות וכי הם חייבים לבצע את הפקודות שניתנו להם, ואם יאפשרו להם לקיים בדיקה בשטח, הכל יסתיים מהר ובשלום. מובן שהדבר לא ניתן להם. בינתיים פשטה השמועה ביישובי הסביבה - גבעת ברנר ,רחובות, נען וגדרה - ומאות אנשים החלו לצעוד ולנסוע לכיוון קבוצת שילר. גם הפעם הוחלט להתנגד בכל הנחישות לביצוע חיפוש, כפי שאירע קודם לכן בישובים אחרים. החברים החמושים בפנים הגדרות וההמון שהחל להתרכז בחוץ יצרו מצב חמור להערכתו של המפקד הבריטי, אשר חשש משפיכות דמים ופתח במשא ומתן. לאחר דיון ממושך הוסכם שקצין אחד ושני חיילים יקיימו סיור ביקורת במשק. הם סיירו בחדר האוכל, עלו על גג מבנה הביטחון הדו-קומתי, השקיפו על המשק וסביבתו וחזרו כלעומת שבאו. התקרית נסתיימה בשלום.
 
טרנספורט
הובלת התוצרת לעיבוד במכונים אחרים - מכון א`, מכון שמרון ומכון סלע –- נעשתה במשאיות, מתחת לכיסוי באמצעים שהיו זמינים בעונתם. לוחות עץ לייצור ארגזי אריזה לפרי הדר, אריזות של פחיות בירה, שלא פעם עזרו לחלץ משאית עם חומר אסור, כאשר שומרי המחסומים הבריטים כובדו בבירה או בפרי הדר שהועבר בתפזורת.
לא מעט לילות קבורה, כפי שנקראו אותם לילות בפי הגבעונים (עובדי מכון גבעון) עברו על העובדים במכון. היו אלה לילות שבהם הסליק היה מלא בגופים יצוקים ולא  נותרה ברירה אלא לקבור את הגופים הנוספים בין שורות עצי הפרדסים הסמוכים למשק, ארוזים בשקי יוטה, לפי תרשים מפורט, כדי שניתן יהיה לאתרם ולהוציאם בבוא הזמן. היו אלה ימים של עבודה קשה במכון, מעלות השחר ועד חצות הלילה.
 
סיום
אט אט פחת חלקם היחסי של חברי הקבוצה בין עובדי המכון. הסיבות שהובאו בפני חברי  קבוצת שילר בבואם להחליט על הקמתו של המכון במקום, הלכו ונעלמו. ניסיונות נוספים לעריכת חיפושים בסביבה שנעשו עי הבריטים, הביאו להכרה שהאזור נעשה שרוף ומסוכן לקיומו של מכון התעש ושל הקבוצה כאחת. היה חשש שהמכון ייחשף והוחלט להעביר את בית היציקה למקום אחר.
בתחילת 1945 נסגר מכון גבעון בקבוצת שילר. בית יציקה חדש נבנה בקיבוץ משמרות ליד פרדס חנה, שניתן לו הכינוי מכון ביצרון.
כך תמו יותר משש שנים של פעילות מחתרתית שוחקת, בקבוצת שילר.
 
עובדי מכון גבעון





קלר מנחם
קמל אברהם
קמרון אפרים
קרמיש צבי
קרנר גדעון
קרפל ישראל
רוזנפלד מרדכי-מוטל
רוזנפלד אליהו
רייפן אליהו-אלי
שטייניג אברהם
שיפלדרין יוסף
שכטר שר שלום
שמואלי
שפונגין (פינק) שרה

הוכברג זאב
הוכנר דוד
ואגשל יצחק
זעירי-קליינר משה
יערי יואל
ישפה ישראל
כץ יוסף
לוי מאיר
ענני צבי
פדר יוסף
פולג (פאליק) אברהם
פינקלשטיין פנחס
פלנר יעקב
קירשנר יעקב

אברמוב זליג
אדלר פנחס
אורי משה
ראובפוגל-אוריאל משה
אינציגר חנה
אינציגר יוסף
באום-אילן יחזקאל
בן יצחק יוסף
ברגיל מנחם-מנדל
גוטסמן-גולן שלמה
גרינשפן-גורן דניאל
גטריידה אברהם-אדי
דנקוורט אריה
דקס יצחק