על הבננות עם אדי גטריידה 2003

 

רשמה - אלינוער רבין . פברואר 2003
 
קבוצת שילר היתה ראשונה שהתחילה לגדל בננות באזור, והאחרונה להפסיק, גם בגלל מגבלות המים והמלחמה לקבלתם, וגם בגלל הרווחיות שירדה. את הגידול ליוו בעקשנות מס` אנשים מיוחדים, ביניהם אדי גטריידה. אדי חקר את הגידול, ערך נסיונות וקידם את הענף, כל זאת ללא רקע חקלאי ממוסד.
אדי הגיע מברלין לקבוצת שילר בשנת 1938. אברהם שטיינברג טיפל אז בחלקה קטנה של בננות ואדי הצטרף לקבוצה. כדי לגדל בננות באותם ימים בקבוצת שילר, היה צריך הרבה עקשנות ומסירות רבה, כי הצמח רגיש למזג האויר ובעצם אינו מתאים לתנאי הארץ בגלל החורף הקר מדי. ואכן, היו חורפים קרים מדי בהם היבול הושמד, אך בשנים  אחרות המחיר שהתקבל עבור הפרי היה די גבוה ומפתה. אזור הגליל המערבי כמו מצובה וסביבותיה, התאים יותר לגידול בננות ושם הגידול הצליח, מהם למדו שגם בארץ ניתן להגיע ליבולים. אנשי הקבוצה נרתמו ללימוד מעמיק של הגידול, כמעט אתגר נגד הטבע. הם היו היהודים הראשונים שהצליחו לגדל בננות באזור, אחרי הטמפלרים שגידלו כבר בתחילת שנות השלושים.
אדי הצטרף לקבוצה כפועל שחור, למד איזה יונקים ממשיכים לגדל, מה לגדל כדי לקבל פרי מלא, הוציאו יונקים ממקום אחד, העבירו לחלקות אחרות, על תרבית רקמה לא שמעו באותם ימים. את שתילים הביאו אז מראש העין ומיריחו, עד שהתחילו לייצר לבד שתילים. אדי לא ידע אז שענף הבננות יעסיק אותו שנים רבות. הוא החל לחפש סיבות להצלחות ולכשלונות. הדרכה לא היתה ובתחנת הנסיונות האזורית לא קיבל תשובות לשאלותיו. הוא פנה בבקשת עזרה גם לנוטעי עמק הירדן, אבל התנאים שלהם היו שונים ולא ניתן להתחלק בידע. הירשפלד ניסה לעזור, הגיע מדגניה ב`, אבל שם הישקו בתעלות, ללא ביקורת ומים היו להם בשפע. בקבוצת שילר הישקו אז בהמטרה מעל הנוף, וכמויות המים היו סבירות. כאשר נתקלו באי הצלחות ניסו להוסיף לעצים מים, אך מהר מאד למדו שאין בכך צורך ושהיבול יורד עם או בלי מים נוספים.
מגדלי הבננות החלו להפגש ואף הקימו את ארגון מגדלי הבננות של אזור החוף. תחילה ללא  קשר למטעי עמק הירדן. צוות מגדלי הבננות באזור החוף היה מלוכד, עוזר ומקשיב. בעמק הירדן היו מומחים לבננות כמו שמואלי, שהיה תאורטיקן, יחד נכנסו למסלול נסיונות, התחילו בנסיונות השקייה שהיו מוצלחים מאד, וכתוצאה מהם ניתן היה להוריד משמעותית את כמות המים. ניסו ללמוד גם את מרווחי הנטיעה הנכונים בין השורות ואת המרווחים הרצויים בין השתילים. שמואלי הגיע כדי לקבוע את מרווחי ההשקיה המתאימה לכל חלקה, בהתאם לטיב הקרקע, תחילה לא שקדו על בחירת הקרקע, אך במהרה התברר על ידי בדיקות קרקע שבאדמה קלה מאד הבננות לא מתפתחות כלל, הצמח נותר דק והאשכול אם היה, לא נתן פרי. מאז למדו שיש לבחון את טיב הקרקע ולטעת רק בקרקע מתאימה, ואכן התקבל יבול. מאחר שגידול הבננות בשילר הוכיח את עצמו באותן שנים, האדמות הגבוהות והטובות ביותר יועדו לגידול זה. למעשה בדקו את כל האדמות, כל חלקה מתאימה שימשה לגידול בננות.
גם בבעיות דישון התלבטו. במטעי עמק הירדן נהגו לדשן בשפע. נוטעי קבוצת שילר ניסו ולמדו שאין הבדל ביבול בין חלקות שקיבלו דישון רב לאחרות שלא דושנו, כך חסכו בהוצאות. היו הבדלים נוספים בין מה שנהגו בעמק הירדן לבין שילר.  בעמק היה מקובל להקים בתוך מטע הבננות הפרדות, שוברי רוח, או גידולים, בשילר לא נהגו כך. כשניסו, ראו שהשורות הראשונות אכן נהנו משוברי הרוח. הרוח הקרה היתה אחד האויבים העיקריים של גידול הבננות בשילר. כמויות ענקיות נפגעו ממנה. שתיל אם שלא פרח עד סוף אוגוסט, היה בסכנה בחורף, כי מנביטת האשכול עד מילואו דרוש אז זמן ממושך יותר. אחרי האביב צריך היה למצוא נצרים בעלי מספר עלים מתאים כדי שהאשכול יתמלא בזמן. במידה ולא נמצאים נצרים מתאימים, הסתפקו בקטנים או גדולים יותר, שלא פרחו בזמן והניבו רק בחלק מהחורפים. בחירה זו של השתילים הפכה עם השנים למיומנות.
את האשכולות שפרחו נהגו לכסות בשקי יוטה ומאוחר יותר בניילון, תחילה בהיר ואז כהה. כל אלו היו פעולות שנרכשו עם הזמן והניסיון. היבול היה תלוי בהצלחת בחירת הנצר, כזה שהניב אשכול גדול ומלא יותר, וכן בבריאות הצמח ותאריך ההבשלה. את הפרי הירוק היה צריך להביא לתנובה, לחדרי ההבחלה. על מכונית אחת העמיסו טונות פרי, עד שלמדו לנהוג אחרת. הטיפול בתנובה באותן שנים היה רשלני ולא מקצועי, ואף אחד מהמגדלים לא ידע שאפשר אחרת. המגדלים העמידו את האשכולות על רצפת חדרי ההבחלה ומעליהם אשכולות אחרים. כתוצאה מהטיפול הגרוע, הבננות התכסו בכתמים. עד שנפתלי וידרא חזר מסיור בחול וסיפר על תליית אשכולות על אנקולים.
המחירים השתנו בהתאם לעונה ולכמות. השוק היה של מוכרים. אותו צוות מגדלים שהוקם תרם רבות לקידום המטע, בין השאר עסק גם בקניה משותפת של שתילים. הבעיות התחילו עם מלחמת השיווק. תחילה למורת רוחו. הוא שימש כמזכיר ארגון מגדלי הבננות עד שבשנת 1953 אדי הגיע לארגון מגדלי פירות עד 1958. באותן שנים ייצאו את עודפי הבננות, ואלו כללו את הפרי היפה ביותר. העולם היה פתוח אבל המחירים נמוכים. יהושע  לדרר-אדר מבית זרע נסע אז ליוגוסלביה לסגירת התנאים לעסקאות הראשונות. גם בנושא זה היה דרוש ידע, כמו באריזת האשכולות, בחירת האוניות המתאימות. יהושע ליווה את משלוח הבננות הראשון. ללימוד התנהגות הפרי בדרך נשלח אדי. אדי הגיע לאניה די חדישה, אבל כזו שלא התאימה לבננות. באניה היו מחסני ענק שירדו אליהם בסולם צר וגבוה. באמצע הירידה היה צריך לדלג לסולם סמוך. כאשר הים היה נוח, ניחא. אבל בים סוער, הפעולה היתה נוראה. במהלך אותה נסיעה אדי ערך בדיקות מדויקות של התנהגות הבננות בעומס הקיים בדרך, לשם כך לקח מכשירים מהשרות המטאורולוגי, שאפשרו למדוד את הטמפ` בכל שכבות הבננות ולרשום מה הבחיל בדרך. כשהגיעו לאירופה הקור היה עז, לא היו מחסנים. חיפשו פיתרון ומקום מתאים להבחלה, אך כל שנמצא היו דירות והבננות החלו להבחיל. בחדרי הדירות בנו מדפים, עליהם הניחו את האשכולות. האושר היה רב כשהבננות הגיעו לחנויות. אמנם מהארץ נשלחו הבננות הטובות ביותר, אך התוצאה בחנויות היתה בינונית ומטה. אך לכל הפרי נמצאו קונים. כמעט רעב שרר אז באירופה.