הקרקע שלנו, פרק שני - ניר מאיר

עלים 30.1.01
הסדרה מוקדשת לזכרו של אפרים קמרון
 

פרק שני: הקמת המדינה - השנים היפות
ערב מלחמת הקוממיות היו בידי היהודים באי 1.85 מיליון דונמים, מתוכם כמיליון בידי הקקל והשאר בידי יקא, פיקא ובעלי קרקעות פרטיים.
קרקעות אלה שנרכשו כולן כחוק, וברכישתן עסקנו בפרק הקודם, היוו את הבסיס להקמת ישובי ההתיישבות העובדת, שפרישתם היא שקבעה את גבולות החלוקה.
עם תום מלחמת הקוממיות ומנוסתם של ערביי הארץ, מצאה עצמה המדינה שולטת בכ- 20.5 אלף קמר שהם 20.5 מיליון דונם.
השטח הזה (והפוטנציאל העתידי שלו) היווה את עושרה היחיד של המדינה, (לנקודה זו של עתודות הקרקע כמקור לעושר, אחזור בפרק אחר בסידרה), אולם סיפק לממשלתנו בעיות רבות מיני ספור, ובראשן כמובן בעיית הריבונות.
המדינה שהיתה הריבון של הקרקע, חיפשה את הדרך הפשוטה והזולה לממש את ריבונותה ולהבטיח שהקרקע לא תנזל חזרה לבעליו הקודמים. (עי זכות השיבה, החלטות האום, פליטים, מסתננים וכד`). הפיתרון שנבחר היה ההתיישבות הכפרית וחקלאות צמחית, שהרי ידוע כי אין דרך טובה יותר לאחוז בשטח רחב ידיים, מאשר סוג כזה של התיישבות, המביא מעט אנשים (יחסית) להחזיק בשטח גדול.
בכדי לממש את הגישה הזאת הומצא האתוס של פיזור האוכלוסין. המדינה הביאה אל הנגב ואל הגליל אלפי יהודים מכל רחבי העולם, בנתה עבורם מושבים (רבים) וקיבוצים (רבים קצת פחות), חילקה מיכסות ייצור, והחלה במאמץ לאומי להביא מים.
במסגרת המאמץ הלאומי נחפרו ושוקמו בארות, נמתחו צינורות, הוקם מפעל ירקון-נגב ונבנה המוביל הארצי.
מעטים (אם בכלל) התעניינו אז ברווחיותה של הקרקע הזאת. היא היתה כאמור, האמצעי, המטרה היתה הקרקע.
בן גוריון קבע את המדיניות ואנשי מקצוע - קפלן, אשכול וספיר הוציאו אותה אל הפועל. איש לא התווכח עם הגישה, שאיפשרה את הקמת המדינה ועתה ביססה, הרחיבה והעצימה אותה. בהמשך, על בסיס אותה גישה, ניבנו עיירות הפיתוח שאמורות היו בראשיתן, להתפרנס ממתן שרותים ליישובים החקלאיים שבפריפריה. אינני מתכון להרחיב יותר, העיקרון ברור.
החקלאות הישראלית ידעה מאז הצלחות מקצועיות מדהימות, בכל קנה מידה. מדבריות פלסטינה הפכו בתוך שנים ספורות לגן הפורח של מדינת ישראל. אולם, מתחת לפני השטח התקיימה אמת נסתרת: איש בממסד הכלכלי של המדינה לא ציפה מן החקלאות להגיע לאופטימום (מן מושג כלכלי שכזה), במונחים של כלכלה לאומית, לכן איפשרה חקלאות זאת, תוך הכנסת שינויים מתחייבים - פרנסה בכבוד לעוסקים בה.
המטרה הושגה. כל הקרקע הראויה לעיבוד נתפשה, ושנים של התיישבות ועיבוד חקלאי הביאו להשבחתה בהדרגה.
במדינת ישראל (בגבולות הקו הירוק), יש היום 3.8 מיליון דונמים של קרקע חקלאית, כל הקרקע הזאת היתה מעובדת בתקופה בה עוסק הפרק הזה.
כל מי שגדל בארץ הזאת, כמוני, מכיר את הפרטים שבהם עסקתי עד כאן. פן אחר, מוכר הרבה פחות, הוא הפן החוקי (הלגאליסטי) של האתוס ההתיישבותי הציוני.
מן הבחינה החוקית:
בבוא המדינה ליישב את הקרקעות המוברות שהתפנו עי ערביי הארץ, היא השתמשה בכלי המשוכלל ביותר שהיה אז ברשותה: הקרן הקימת לישראל. הקרן הקימת, בהיותה מוסד יהודי, איפשרה למדינה המושתת על יסודות מגילת העצמאות, לנהל מדיניות לאומית מבלי להחשב למפלה. לקקל היו עוד שני יתרונות בולטים:
א.     היא היתה הגוף המקצועי ביותר לנושא ניהול מקרקעין, שהיה אז בארץ.
ב.     היא קיימה מערכת יחסים מעולה, המבוססת על אמון הדדי וזהות אינטרסים עם רוב תושבי המדינה הצעירה ובפרט עם הסקטור ההתיישבותי.
ב- 27.01.1949 נחתם בין ממשלת ישראל לקקל הסכם על מכירת המיליון הראשון.
במסגרת הסכם זה רכשה הקקל מן המדינה 1.1 מיליון דונם, תמורתם שילמה הקקל כ- 23.4 מיליון לאי.
ב- 26.06.1953 נחתם ההסכם של רכישת המיליון השני. במסגרת ההסכם רכשה הקקל 1.27 מיליון דונם תמורת 28.5 מיליון לאי.
לרשות הקקל עמדו עתה כ- 3.3 מיליון דונם קרקע , אותה החכירה  למתיישבים הישנים והחדשים שהגשימו בגופם את החזון הציוני שהובא בראשית המאמר.
את הקרקע שרכשה החכירה הקקל לתושבי המדינה ולמתיישביה עפ המפתח הבא:
דמי חכירה שנתיים לקרקע עירונית = 4% ממחיר הקניה
דמי חכירה שנתיים לקרקע חקלאית = 2% ממחיר הקניה
לכאורה היתה כאן הטבה לסקטור החקלאי, אבל רק לכאורה. בפועל השתתפו החקלאים ברכישת הקרקע בשתי דרכים נוספות.
א.     כל יישוב שחכר קרקע במסגרת המיליון הראשון והמיליון השני, השתתף ברכישה בבחינת הקדמת תשלום עח דמי חכירה עתידיים.
ב.     המתיישבים השקיעו מכספם בפיתוח היישוב, הפיתוח השביח את הקרקע ואז עלה ערכה ובשנה שלאחר מכן חוייב הישוב בסכום גבוה יותר.
אגב, בבואם לבחון את המשמעות הכלכלית של עיסקאות ההחכרה האלו, עולה בברור כי אילו רכשו המתיישבים את הקרקע מבראשית, בכסף מלא, היתה הקרקע בבעלותם המלאה תמורת סכומים נמוכים בהרבה מאלה שהוציאו בפועל לאורך השנים.
תהליך ההחכרה התנהל כך:
לגבי כל יישוב נקבע גודל הנחלה באזור (מ- 30 דונם לנחלה במרכז הארץ, ועד ל- 60 דונם לנחלה בנגב). כמו כן סוכם גודלו המיועד ודרך פרנסתו העתידית של היישוב, ומכאן נגזר מספר הנחלות המיועדות ליישוב. המכפלה של מספר הנחלות המיועד בשטח הנחלה האזורי הביאה למספר הדונמים שהוגדר כ- גודל המשבצת. הקקל התחייבה לאתר ולהעמיד לרשות הישוב שטח עפ המפתח הזה והישוב נדרש לשלם דמי חכירה שנתיים עבור המשבצת כולה (בין שהושלמה ובין שלא). חוזה החכירה של המתיישבים, אמור היה להיות ל- 49 שנים, ולאחר תקופה זו ל- 49 שנים נוספות. חוזים כאלה אכן נחתמו עד תחילת שנות החמישים.
העיקרון של בעלות הלאום על הקרקע, תחושת השותפות במהלך עשיית ההיסטוריה, והרעב העצום לקרקע, יחד עם אמון ללא סייג בזהות האינטרסים בין המתיישבים לקקל ולמדינה, הביאו את המתיישבים לקבל את ההסדר בשמחה.
בכל רחבי הארץ הבינו המתיישבים כי קיבלו את הקרקע על מנת להפריחה, להקים עליה את ישוביהם, להרוותה בזעתם ולאכול מפריה...
בקצרה, הבנת המתיישבים בכל מקום ואתר היתה כי זו הקרקע שלהם , אבל מתוך אידיאליזם צרוף שמחו  לראות בה את רכוש האומה כולה.
המתיישבים לא יכולים היו להעלות על דעתם, כי באותם ימים ממש, בדיונים חשאיים, בחדרי חדרים, היה מי שחשב אחרת, אחרת לגמרי. ובאותם הימים עלו מאות ישובים על הקרקע, ומאות ישובים אחרים החלו לעבד קרקע שאך זה הוחכרה להם כחוק, היה מי שהכין את המסמכים אשר יבטיחו כי לעולם לא יוכלו המתיישבים לטעון לזכויות בקרקע ! אבל על כך בפרק הבא.