הדוֹד - מוטי קרמיש

בחברת הילדים הוא כמובן היה אבא של ספי - בן קבוצתי, אבל בלב כולנו היה ישראל מוסד מיוחד בקיבוץ.
איש גבה קומה ורחב חזה, הצועד זקוף בהליכת גיבורים. תמיד לבוש בבגדי עבודה או מדי חאקי ולמותניו חגורה צבאית עבה, ומעל לנעלי העבודה הנצחיות שלו (שלא פעם הלך בתוכם עם מפיות בד במקום גרביים כמו בתקופת הצנע) התנוססו הפאתס המפורסמים (מגינים מברזנט גס המונעים כניסת לכלוך ועשבים שוטים שנדבקים אל תוך הנעל, תוך שהם שומרים על המכנס מהודק לנעל).
מצחו גבוה וחרוש קמטים, פניו כהים ושפמפם בדואי קטנטן משלים את הופעתו המזרחית. עיניים תמיד צוחקות ואופטימיות בלתי נלאית שפוכה על פניו.
על המדרכות שיצקו באספלט סירב ללכת, שכן חלוץ צריך להרגיש את אדמת הארץ תחת רגליו.
כפלמחניק ותיק (קֳפִּי - כך כונה בפלמ"ח בגלל פניו המיוחדים בפלוגה ה`) חרש את ישראל והכיר את כל שבילי הארץ, כל פרונקל (כך כינה גבעה בודדת) וכל ואדי.
לכל זקנה משרכת דרכיה במעלה הגבעה היה עוצר בחיוך קורא: קיפצי ילדה  וניתן לך טרמפ. ליתר ביטחון תמיד הוסיף "אפילו" שהפך למילת ליווי לכל משפט שאמר.
על בנו היחיד שנולד לו בגיל מבוגר, שמר ישראל מכל משמר. לטיולים הצטרף, לגן היה קופץ מס` פעמים ביום לראות איך הבן מסתדר. ואם הלך הבן לשרותים, היה עומד כזקיף בפתח ושומר על הדלת. מובן שהמטפלות לא אהבו את ההתנהגות הזו ופעם התפרצה לעומתו אחת מהמטפלות (נדמה לי שולה רבפוגל) ואמרה: ישראל ! אתה הורס את הילד ! ומה תעשה כשהילד ילך לצבא? גם אז תלך איתו??  ישראל, שקומתו היתה כפולה מקומת המטפלת עמד זקוף, חייך חיוך קטן והפטיר: הלוואי שיכולתי.
עם הקידמה הוחלפה גם הבהמה (הפרדה המפורסמת) בטרקטור, וישראל קיבל פרגסון ישן, אפור, עם עגלה קטנה וקופצנית. בצער היה מפטיר בהומור האופייני לו הבהמה החדשה די נחמדה, אבל חבל שבסוף היום לא יודעת לרוץ לאורווה...