הביצה
כשהיינו ילדים/נערים היינו הולכים כל שנה לביצה. הולכים, ולא נוסעים. אז נראתה הביצה כדבר רחוק מאד.
ההליכה לביצה היתה אך ורק לשם קטיף ואסיף של נרקיסים (נרקיס הביצה), צמח שפרח שם בכמויות גדולות. ההליכה לביצה היתה משהו מסתורי, עלום, לא ידוע.
בשנת 1982 ניסו לנקז את הביצה ללא הצלחה וגם כיום היא מתמלאת כמעט בכל חורף.
בחורף 1991 עופר מאיר עשה שיט בכורה עם הקיאק שלו בביצה. היום כבר לא הולכים לביצה, מקסימום נוסעים או שעומדים ליד הבית הירוק ומסתכלים עליה. אם כבר מגיעים אליה זה כדי לראות את עופות המים הרבים שמגיעים אליה בחורף.
הואדי הואדי (בפרדס א`) היה הג`ונגל הפרטי שלנו. מי השתיה של לול המטילות הגדול התנקזו בסופו של דבר לואדי, דבר שגרם להתרבות של צמחיית המים כמו סוף, קנה, עשב הקוקויה ולהרבה שלוליות שהביאו אליהן חיות מים כמו צבים, צפרדעים, קרפדות. זה היה מקום מסוכך שאיפשר להתבודד ולהתבונן בטבע כמו שהוא. היום כמעט ודאי שהיינו משאירים אותו כמו שהוא ולא הורסים אותו.
האסם האסם היה מקום למשחקי ילדות. לראות את כל המכונות עובדות ברעש ובאבק היה משהו מרשים. הדפיקות של המקשל, משאיות באות והולכות, היה נעים להיכנס לערמות החיטה ולהתפלש בהן, גם אם זה גירד אחר כך.
אבל החוויה הגדולה היתה הטיפוס למעלה אל פסגת האסם, לעלות בסולם במרכז האסם, דבר שבהתחלה היה מפחיד, אבל מתרגלים אליו. כמובן שזה היה אסור, וכמו כל דבר שאסור, הוא כנראה הכי טוב.
אחרי שנים הייתי עולה עם איילת למעלה כאשר היתה צעירה מאד. איילת לא ידעה פחד מהו ודרשה לטפס למעלה כל שבת, שם היינו מוצאים שאריות של תנשמת, כמו צנפה.
פרדס א` בשורות הראשונות של הפרדס, מיד אחרי מחסן השקים או המתבן, היו מספר עצי פומלו. הפומלות היו ענקיות, לפחות אז בעינינו. היינו קוטפים אותן לא לאכילה, אלא היינו עושים מהן פנסים סיניים בחנוכה: מוציאים את כל התוכן, משאירים רק את הקליפה, עושים חלונות ובפנים שמים נר.
היתה הטרזינה ששימשה למשחקים. היו מעלים אותה עד למעלה, עד הברוש של משפחת קראוס, ומשם מדרדרים אותה במורד. הפחות גיבורים היו קופצים ממנה באמצע הדרך. היותר גיבורים היו נשארים עליה כמעט עד הסוף כמו רענן גולן שלא הצליח לקפוץ כמו שצריך ושבר את הרגל.
היינו עובדים אחר הצהרים בקטיף בפרדס, כאשר חיים בלומנטל (גורדון) היה אחראי עלינו. הוא כל הזמן היה סופר לנו את הארגזים (בוקסות) שקטפנו. כדי לסיים מהר את העבודה היינו מעבירים ארגזים מאחד לשני כך שכולם גמרו מהר את העבודה עם הספק נמוך מאד.
כשעבדנו עם טרקטור בתוך הפרדס היו חייבים להיזהר מאוד לא לשבור שום ענף גדול וגם קטן, ואם שברנו היינו מסלקים אותו במהירות, כיוון שאנשי פרדס א` שלמה גולן וחיים טל היו כועסים מאד על זה, ולנו לא היה נעים.
אינקובטור לאינקובטור אסור היה להיכנס. הכניסה אסורה. תמיד חשבנו שעושים שם כל מיני דברים סודיים. כשנכנסנו, היו מרשים לראות את מגשי הביצים מסתובבים בתוך האינקובטור, או לחילופין מגשי האפרוחים. המבט של הנס היה מחייך מצד אחד ומצד שני מאיים ומפחיד. כילדים היינו אוספים מחביות האשפה את האפרוחים הפסולים שנזרקו לשם ומגדלים אותם אח"כ.
בריכת אגירה היינו הולכים להתרחץ בבריכה, כאשר הבריכה בבית עדין היתה סגורה. רפי גולן הפחיד אותנו, הוא אמר שיש נחש מים בפנים ואם ניכנס, הוא ינשוך אותנו בביצים.
חיים קרשפין כעס עלינו כשנכנסנו למים: "אתם יורקים לבאר ממנה אתם שותים".
הבית הירוק ביתו של חאג` עומר. כל השטח מסביב לבית, הפרדסים, הבארות, היו שייכים לו.
חאג` עומר ומשפחתו יצאו לגלות במחנה ג`בליה במלחמת השחרור.
הבית הירוק (זה היה שמו בגלל צבעו) שימש במשך שנים כמרכז הפעילות של פרדס ב` והגד"ש. החדרים בקומה התחתונה שימשו למחסנים של הגד"ש והפרדס, למעלה היה משרד של הפרדס, חדר אוכל ומחסן נוסף לפרדס.
בשנים שהיו אוכלים בשטח והיתה עבודת חוץ היו עובדי הפרדס מכינים ארוחות גורמה שטובי השפים בארץ היו יכולים לבוא וללמוד מהם.
על הגג היו עורכים מסיבות ריקודים, בד"כ בימי שישי, כדי להרחיק את הרעש מהמשק, וכדי שלגנבים יהיה קל יותר לגנוב את מערכות המוסיקה.
במשך השנים נדדו המחסנים של הגד"ש והפרדס לאזור המוסך והבית הירוק ננטש.
בשנת 2001 פרצה שריפה ליד הבית והיא התפשטה אל הבית עצמו ושרפה אותו לגמרי. היום הוא מוכרז כמקום מסוכן, לכן גידרו אותו.
