עלים 22.11.2000
תוך שאנו עסוקים בהכנתה לדפוס של רשימתו זו של אפרים, באה הידיעה המעציבה על מותו והפכה באחת רשימה לזכרו ולפועלו.
א. המודעות לחשיבות הארכיון:
המודעות לחשיבות הארכיון נוצרה אצלי עוד בחו"ל, בשנות השלושים לאלף קודם, כששימשתי עורך שבועון התנועה שלי בחו"ל - "דברי עקיבא".
בכתיבת מאמרי המערכת, בתגובה למעשי או החלטות ממשלת המנדט בא"י - נזקקתי לנתונים מדויקים כמו תאריכים, החלטות והתחייבויות מסוגים שונים שלא היו בידי, באשר לא היה לנו ארכיון במערכת. במצבים אלה נזקקתי אז לארכיון היומון בשפה הפולנית "נובי דזנניק", שיצא בעיר קרקוב. בלעדי עזרה זו, לא הייתי יכול למלא את תפקידי.
עד מהרה הגיעו גם לידי תעודות בעלות חשיבות היסטורית, אותן שמרתי מכל משמר, והנה דוגמא אחת:
אחד מחברי התנועה כתב עבודת דוקטור, במסגרת המכון הגבוה ללימודי היהדות בורשה, בראשות הפרופ` משה שור על הנושא: תולדות ההיסטוריה היהודית המודרנית (מיוסט וגראץ עד דובנוב וקלויזנר).
אני פירסמתי בשבועוני במלאת 60 שנה לפרופ` יוסף קלויזנר, בהמשכים, תמצית של פרקים אחדים. את הקטע על דובנוב שלחתי אליו לריגה. במשך כשנה לא באה תגובה ממנו, ולפתע הגיע מכתב בעברית מריגה, שכתב דובנוב בכתב ידו, בו הוא מודה בצער כי תפישתו על מרכזים תרבותיים, אשר שמרו על היהודים במשך אלפיים שנות גלות - אינה עומדת כעת במבחן המתרחש בהווה. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה והפצת תורת הגזע בעולם התרבותי, הסתבר כי הפתרון הנכון לבעיית היהודים מצוי ברעיון הציוני. אגב, הוא הצטדק על שתיקתו הארוכה שנבעה מאי ידיעתו את השפה הפולנית. כעת מצא תלמיד אשר תרגם לו את המאמר, וכך התאפשר לו להשיב.
חשתי במכתבו של דובנוב את הכאב הרב של אדם אשר בערוב ימיו מגיע לידי מסקנה כי כל מפעל חייו בנוי על השקפה שהופרכה עם מאורעות היסטוריים בתקופתנו. שמרתי מכל משמר את המכתב הזה ואף הבאתי אותו עימי ארצה.
בשנים הראשונות בקבוצת שילר גרתי בצריף רעוע, ואח"כ בדירה קטנה של 3X 4 מ`, לכן נאלצתי לשמור על ארכיוני הפרטי במחסן גן הירק. כאשר הוחלט שאני יוצא ללימודים בסמינר הקיבוצים, השארתי את הארכיון שלי במחסן הגן, אולם כעבור זמן בישרו לי חברים שהניירות שלי מתגלגלים בחצר. יצאתי להציל את מה שאפשר, אך לצערי כבר לא מצאתי כלום. כך אבד תיעוד עבודתי בתנועה בחו"ל וגם מכתבו של שמעון דובנוב.
ב. הולדת רעיון הארכיון בשילר : בתקופת עבודתי בהוראה בבית, שמתי לב שהמזכירות עוברת דירה לעתים די תכופות.
זו היתה גם ההזדמנות לערוך מדורה ולשרוף את הניירות שעבר זמנם, אך לא הכל נשרף למזלנו, והדבר שהיה כך היה:
מנהל ארכיון העבודה הפרופ` אייזנשטדט (היה מועמד הקומוניסטים לנשיאות המדינה מול חיים ויצמן) - פנה לחברנו שלמה אבי יונה בבקשה להעביר לארכיון העבודה את כל ספרי הפרוטוקולים של אספות הקבוצה.
לא הכל נשמר, אבל אבי יונה שלח לו את כל מה שנותר בתיק שנשמר, אותו מצאתי בלול עזוב. בהמשך מצאתי את חילופי המכתבים ביניהם, וכן אישור מאת הפרופ` המפרט במדויק את מה שנתקבל. אבל, הרבה תעודות חשובות כן נשרפו. ביקשתי אז מאבי יונה שיאחסן את הניירות המיותרים במקום כלשהו, וכנראה שכך נעשה. כמה שנים לפני יציאתי לגמלאות פניתי אל מנדל ברגיל, שהיה אז מזכיר הקבוצה ואמרתי לו שאני מתכוון אחרי יציאתי לפנסיה להקים ארכיון בקבוצה, לכן אני מבקש לשמור את כל ההתכתבויות של המזכירות.
בערך באותו זמן יצא לגמלאות חבר אחר, גם הוא פנה למנדל, שהוא רוצה להקים ארכיון, אך מנדל, נאמן להבטחתו לי, סרב. תשובתו היתה: התפקיד כבר תפוס.
ג. ראשית עבודתי בארכיון: ב- 1978 יצאתי חלקית מעבודתי באגף החינוך ההתיישבותי. נשארתי בחצי משרה כיועץ למנהל האגף. בזמן שנותר החילותי להתפנות להקמת הארכיון. ראשית חיפשתי במשרד שבמזכירות, אך לא מצאתי שם דברים חשובים. למזלי מצאתי שם עוזר נאמן: ניסים חמי. הוא הוביל אותי ללול עזוב, שבו מצאנו באי סדר מוחלט, ובתנאי סניטציה ושימור ירודים ביותר, קלסרים רבים ממזכירויות השנים הקודמות. התחלתי לשקם את החומר, לסדרו, ולקרוא. כך מצאתי את אישורי הפרופ` איזנשטדט. נסעתי לארכיון העבודה בת"א וביקשתי לעיין בחומר על קבוצת שילר. מצאתי שם חומר מעניין, אבל לא בעל חשיבות עליונה: את הפרוטוקולים.
צילמתי שם את התעודות שעניינו אותי. מכונת הצילום היתה הגרועה שבגרועות, אבל לא יכולתי לצאת ולצלם את החומר מחוץ לארכיון. (מה שנכנס לארכיון הוא בבחינת יד מתה ואינו יוצא ממנו).
כעת ביקשתי את יתר החומר ונאמר לי: אין יותר. פשוט התעצלה לחפש. באין ברירה עברתי לאיומים: הנה אישור של אייזנשטדט. אם לא אקבל לעיון וצילום של הפרוטוקולים, אפרסם בעיתונות כי חומר שנמסר לארכיון העבודה, נמסר למוסד חסר אחריות, והוא הולך לאיבוד. ואז לפתע קמה הגברת, חיפשה ומצאה את הפרוטוקולים.
אותם צילמתי (צילומים גרועים) והם שמורים בארכיון.
לאחסון הארכיון קיבלתי חדר קטנטן של מעבדת בית הספר לשעבר, ארבעה קירות ריקים וחדר מוזנח. פניתי למזכירות וביקשתי ריהוט כלשהו וציוד מינימלי. התשובה היתה: סע למשביר ותקנה.
נסעתי וקניתי חלקים להרכבת ארונות תיקים, נייר, חומר כתיבה ו - שולחן כתיבה. שולחן זה עורר אז רוגזו של המזכיר שאיים עלי כי יוציאו אותי מהקבוצה... דבר שלא ריגש אותי במיוחד.
שלמה דולגין הרכיב את הארונות ויצאתי לדרך.
בערך באותו זמן נפתח בת"א קורס לארכיונאות קיבוצים - יום בשבוע, במשך 8 חודשים. כיוון שהקורס התקיים ללא התחשבות במזג האויר, קניתי מטריה חדשה. הקורס התקיים בבית ציוני אמריקה, לשם כך קיבלנו שני חדרים: אחד להרצאות והשני הקטן לאחסון המטריות. יום אחד התעכבתי לשיחה עם מרצה אחד, וכאשר באתי לקחת את המטריה שלי, התברר כי קיבוצניק אחד עשה עימי החלפה: לקח את זו החדשה שלי, והשאיר לי את שלו השבורה. בסיום הקורס, כתבתי עבודת גמר ונתתי הרצאה עליה.
בסליק שבלול העזוב מצאתי חומר מגוון ועשיר, שסיפק לי הרבה עבודת תרגום. כך מצאתי מכתב בפולנית של אבי יונה לצירי הקונגרס (1927) הציוני, מכתביו, שוב בשפה הפולנית לידידיה ששהה בשוויץ לריפוי ממחלת השחפת, את יומנו של דר` אברהם זוסמן כתוב בגרמנית מהשנים 1927-1928, שאותו תרגמתי בעזרת אדי גטריידה, והמתייחס לתקופת קרית ענבים, טיפול ברכישת הקרקע , השהיה ברחובות והשנים הראשונות של הקבוצה.
ד. מסיפורי הארכיון לפני כ- 15 שנים הופיע אצלנו זוג צעירים מבריטניה ובקשה בפיהם: הגבר מבקש ממני אישור כי הוא... יהודי. לא פחות ולא יותר. וגם סיפור בפיו: אימו, ששמה היה יהודית יזגו, התחנכה בקבוצת שילר, במסגרת עלית הנוער, עוד לפני מלחמת העולם השניה (נוער א`). בתום הלימודים היא עזבה את הקבוצה, הכירה שוטר בריטי ששירת במשטרת רחובות, נישאה לו ועזבה עימו לבריטניה. כעת הכיר את הנערה הנוכחית שהיא יהודיה מבית מסורתי, והם רוצים להינשא. הוריה דורשים נישואים ברבנות, אבל זו מסרבת לערוך חופה וקידושין לגוי.
לטענתו כי לפי ההלכה הוא יהודי, באשר אימו ז"ל היתה יהודיה, אין ערך, כי אין לו מסמכים רשמיים.
הם באו אלי שאוציא להם אישור כי אכן הוא יהודי. את הסיפור על יהודית יזגו מנוער א` ועל נישואיה לשוטר בריטי שמעתי מתוך שיחה בעבודת דילול הגזר בין מרים מיר וחנה איינציגר. כמובן ששיחת רכילות זו אינה אסמכתא למתן אישור בר תוקף משפטי, להבנה זו לא היה דרוש לי תואר מוסמך למשפטים, שאגב יש לי, אך כדי לתת בכל זאת תקווה כלשהי הבטחתי להם חגיגית שאחפש בארכיון אישור בעל תוקף משפטי ואשלח להם.
כיוון שהארכיון היה כבר אז פחות או יותר מסודר - הוצאתי מקופסת רישום האוכלוסייה כרטיס של יהודית ובו פרטים על מוצאה, שם ההורים, תאריך קבלתה ועזיבתה את הקבוצה. כמו כן מצאתי מכתב בכתב ידה של הנרייטה סאלד ובו רשימת שמות הילדים שהגיעו לקבוצה בתאריך מסוים, ובה גם שמה של יהודית. צילמתי את שני המסמכים ושלחתי ללונדון. כעבור כמה חודשים קיבלתי מכתב תודה וכן הזמנה לטכס נישואים שיתקיים בבית כנסת מסוים בלונדון. שלחתי להם מברק ברכה.
עברו עוד מס` חודשים וקיבלתי הודעה כי הזוג מעתיק את מגוריו לאוסטרליה. הפעם השבתי להם מכתב איחולים.
עברה עוד שנה ושוב מכתב מאוסטרליה. הפעם הוזמנתי לטכס הברית שהתקיים בבית כנסת מסוים בסידני.
סיפור הצלת נפש בישראל.
לא זכינו לעוד סיפורים מן הארכיון, אך קיומו והמשכו מעידים על חשיבותו .
