ט"ו באב - סיפורי ישי שלו

אוגוסט  1999
 
ביקשה ממני רחל מור  שעברה להפקות,
לכתוב כמה מילים של חן לחג האהבות,
כי כידוע לכולם שאהבו ואוהבים -
כי אם לא מדשנים אותה, הנרות אט אט כבים.
ויש סיבה למסיבה כי בפתח ט"ו באב
וזה גם מסתדר נכון בט"ו באב I  LOVE .
אבל אני רוצה ברשותכם להעלות כמה נושאים
שקשורים באופן די מקרי לחיינו המשותפים.
 
שילטקס כידוע מפעל בחדשות,
שובר שיאים מרויח ומעורר תקוות.
ומכיוון שעבדכם ייסד לו שם בסיס,
נפגע קשות לאחרונה, שלא נסע לחו"ל ולפריז.
קם מוקדם בבוקר מעביר קרטונים נון-סטופ,
ואפילו אומר לפעמים - אהלן ובוקר טוב.
מקשיב ושומע את הנידנודים של כולם,
גם לו מגיע פעם לראות חתיכת עולם.
ואם לא הבנתם על מה יצא הכעס והחרון,
בעצם התכוונתי לדני קמרון.
 
וחוץ מזה קנו ליוסי ב. ציטרואן טורבו די,
זה לא אוטו זה מטוס משהו יחודי.
שלוש שנים גיבוש אתה עובר ומבחני כניסה,
עד שאתה מקבל מפתחות ואישור טיסה.
הוחלט בחיל האויר לרכוש במקום אף 16 קומפלט,
את הציטרואן טורבו די והמדריך הראשי יוסי  ב.   
     
והבתים שכבר שופצו, מסגירת מרפסת ועד וילה כמו סביון,
הוחלט במזכירות לפתע שבכל זאת יש שוויון,
שלא כל אחד יעש מה שבראשו,
אחרת מאייר הזקן  עוד יתהפך לו בקברו.
ישבו החכמים  10 ישיבות
וההחלטה נפלה, נחליף את הגגות.
נעשה פה תור ארוך החל מגיל 90
ומי שלא ירצה, יסע לקפריסין.
בקיצור ולעניין חזר לו השוויון בקול תרועה רמה
ואפילו ניר, נכדו של מאייר הזקן, אידיאולוג בפני עצמו,
מפיל קירות עם אדי ומשפץ ביתו.
 
אתם זוכרים את שבועות? שאיילון ישר-כוח  אירגן,
כולם היו בחגיגה מטף ועד זקן,
הביאו גם תוצרת מפרי האדמה,
ארטיק ובורקס אל מול פני האומה.
אבל השיא היה מצעד הפועלים,
הדגלים מתנפנפים והכל כל כך מרשים.
נירה עם הקקמייקה בראש מובילה גדולה תרתי משמע,
ומאחור סוגר המנהל יוסף המאסף ועל כתפיו נכדה.
ראשם מורם, מבט גאה, הם צועדים ידם על שכם,
זהו מגש הכסף שעליו הוגשה לך קבוצת שילר פת הלחם.
 
אילנה אוקו מצאה עיסוק עם הרבה פנים,
תולה אותנו משום מה כמו לפני שנים:
יפים וצעירים, חסונים, גברים של פעם,
כשהקיבוץ היה קטן והכל היה עם טעם.
היא מזכירה לנו מידי חג או סתם מועד
כשהכל היה זקוף ולא רועד.
העור היה מתוח והנשים פצצות ממש
אפילו הילדים נראו פרחים מזן חדש.
כאילו שזה חשוב איך נראינו לפני הרבה הרבה שנים,
ואיך אברהם שטייניג סחב אשכול על הכתף, גבר שבגברים,
ומוטל ושושנה זוג מהסרטים,
ופה אתה זוכר היה בית התינוקות,
ושם, לא פה היתה שדירת הנשיקות.
שהאנס לקח את זורה לפרדס  40                                             ,
וסוור ופנינה תמיד היו רבים.
 ואפריים מחדר המורים היה מציץ.
סוף סוף הורידו אותו, זמנך עבר הצריף.
ובאה אילנה שזוכרת את כולם,
ותולה אותנו ואת ההיסטוריה על סולם.
שלא נשכח חס וחלילה איך היה פעם נהדר

אז אילנה תעזבי, מה שהיה מת !
היום יש לנו את דוידי  ואת האינטרנט.
לטוב או לרע זה מה יש. נגמר, השילר מת,
התחיל עידן השילרנט.
 
השיטה הזאת שאתה בא לחתונה ואתה לא צריך לתרן
זה דבר ממש מחמם.
אתה פשוט בא לאכול ולברך, ומלצר רץ במקומך מתרוצץ.
אתה יושב לך בניחותא על הכיסאות הלבנים,
ואם אתה מספיק חשוב אתה אפילו יושב בפנים.
ברוך השם הילדים אינם,
בכלל איזה טעות היתה להביא אותם לעולם.
איך לא חשבנו על זה קודם, להשאיר את הקרציות בבית,
ולרדת כמו שצריך על חומוס בשמן זית .
האוכל לא נתקע בגרון,
אף אחד לא בוכה והמלצר רץ דיגידין דיגידן והכל כל כך יפה.
וחידוש נוסף שהוכנס וזה בא הישר מפריז ע"י משפחת אדרי,
מוסיקה קלאסית יעני,
כינורות מונשרי
והכל כל-כך נאה והכל כל כך בטעם
לא מדכא כמו שהיה פעם.
יש רק הבדל אחד קטן של מה שהיה, והיום אין,
שמתם לב בזמן האחרון בארוחת הבוקר או צהריים בשרי,
מידי כמה דקות נשמע צלצול עדין של טלפון סלולרי.
ואז, מוצא המכשיר מוצמד לאוזן בין מנה למנה,    
מעיפים מבט לצדדים לראות אם כולם בהאזנה,
והאישה מהצד השני שואלת: תגיד, זרקת כביסה?
או הלכת למרכולית להביא נייר טואלט.
ובעוד שבוע, אתה זוכר הולכים לבלט?
ואל תשאל מה קרה, עקצה אותי דבורה.
איך חיינו פעם בלי הטלפון הסולולרי
איך אפשר היה לפתוח מים בפרדס
או להתייעץ שאתה לא מחובר אחד לשני בזמן אמת?
ונגיד שאתה נתקע עם האוטו בשטח באיזה שהוא מקום,
נגמר לך הדלק ואתה חולה עם חום,
והילד במושב האחורי מקיא
ולאישה יש מחזור מחזורי,
איך, איך נזעיק עזרה בלי הסלולרי?
זה יעשה את החיים מה זה פשוטים ויעילים,
הכל בשליטה, ומכל זבוב עושים פילים.
לא אכפת לי, תטלפנו, תדברו עם כל העולם,
תבלבלו את המוח מפה ועד להודעה חדשה אחד לשני,
 אבל למען השם, למה על חשבוני?
 
האנטנה, פנים רבות לה,
וכשהולכים לשטח ליד מחסן הבננות הישן,
קרוב לפאב של שרגא, מקום של בירה ועשן
אנחנו צועדים בנחת נהנים, שחבל על הזמן.
ופתאום מזדקר מולנו שטרונגול באדום ולבן
למעלה יש לו עיניים אדומות ולוהטות
ואצלנו למטה אנחנו מחכים לאות.
לא די שדפקו פה אותנו בתרגיל מלוכלך ושקוף,
למה להזכיר לכולנו מה זה לעמוד זקוף?
כל יום שצועדים בשטח ובחזה יש אותות מועקה
נזכרים שגם אצלנו פעם האנטנה שיגרה גאווה.
היא חיפשה כל הזמן מקום שתוכל את ראשה להניח,
וכשהגשימה את החלום, הכל, אבל הכל,
ניראה פתאום זניח.
ולכן אנטנה סלולרית שנתקעת לנו כמו עצם בגרון
שלפחות יעמוד לכולנו עד היום האחרון.
 
 ולסיום, אני רוצה לשאול את שרה:
מה זאת אהבה?
ולאחל לכולם את מה ששרה שאלה.
וגם אם חם ולח צריך להרגע,
לעדן את הטון כי מי שלא זוכר החלפנו את השלטון
ויש אפילו תקוה שגשם ירד בשנה הקרובה.
ובהצלחה לכולם עם הרבה אהבה,
אני נוסע לניס לתפוש קצת שלווה.