עלים 1990
הדור אשר לא ידע את יוסף ועליו נימנים חלק ניכר מחברי הקבוצה כיום, וודאי סבור שקבוצת שילר מן הסתם, נוסדה בקבוצת שילר.
עד היום, ידעתי אני שהקבוצה נוסדה על שפת הנהר באחוזה של ד"ר זוסמן.
עכשיו חידשה לי פנינה, שלפני אותו סמינר רעיוני היתה מה שקוראים היום סדנא ציונית, והאכסניה של המפגשים הללו היה ביתה.
כמעט 55 שנה פנינה בשילר. זו ההזדמנות לברך אותה יחד עם אותם חברים ותיקים שזכו להגיע לשנת ה- 63 לקבוצה.
אני לא רוצה להשוויץ אבל אצלי בבית נוסדה הקבוצה.
פנינה: נולדתי בשנת 1911 בעיר לבוב אשר בגליציה. באמצע שנות העשרים, ואני נערה בת 15 היה ביתנו מרכז ציוני. כל פעיל ציוני שהגיע ללבוב התארח בביתנו והשיחה כמובן היתה בשאלת ארץ ישראל ובנושא עלִיָה. שפרינצה, אחותי הבכירה, היתה הרוח החיה של הפגישות ושל ארגון הקבוצה. את כל השיחות שמעתי, את כל המנהיגים ראיתי בבית, על כן, אני לא רוצה להשוויץ, אבל מותר לי לומר שאצלי בבית נוסדה הקבוצה.
רבים בתקופה ההיא נתפשו לציונות. גם אקדמאים והעיקר עמך.
הקבוצה שהתארגנה בביתנו סביב שפרינצה היתה בעיקר של אינטלקטואלים. פורמן שהיה מנהל הגימנסיה היהודית בלבוב, ד"ר זוסמן ואשתו. שפרינצה למדה באוניברסיטה מתמטיקה ופיזיקה (ואבא אמר שיתן לה לנסוע רק אחרי שתכין אותי לבחינה). הקבוצה הזאת עלתה לארץ להתיישבות בקרית ענבים ואני זוכרת שהראו צילומים מא"י בלבוב, ולפתע אני רואה את שפרינצה אחותי, הסטודנטית לפיזיקה, בוצרת ענבים בקרית ענבים ולידה חמור.
כל כך נדהמתי.
רק ב- 1927 עלתה הקבוצה לכאן, לגבעה. אני עליתי ב- 1936 לשילר בעיקר בגלל שני דברים שהשפיעו עלינו מאד.
האחד היה פוגרום בעיר. סוור ואני כמעט והיינו קורבן של הפוגרום הזה.
דבר שני: שפרינצה באה מקבוצת שילר הביתה והכריזה - בארץ ישראל בונים אדם חדש.
כידוע, מכר ד"ר זוסמן את אחוזתו, בה התארגנה הקבוצה לפני העליה, ובכסף זה נרכשה הקרקע הראשונה בשילר (חברים אחרים גם כן מסרו את כספם למטרה זו). רק ב- 1947 הודיעה הסוכנות על קונסולידציה של החובות, ואז הוחזר גם כסף זה.
מ- 11 החברים שייסדו את הקבוצה, נשארו בודדים. כולם היו בעלי מקצועות מבוקשים: וטרינר, רופא, היה זה מהפך גדול בחייהם לעלות לארץ, לקבוצה. אחרי כמה שנים הם חשבו שיוכלו לתרום יותר אם יעבדו במקצועם.
גם אני, גם הקבוצה הראשונה זכינו בסרטיפיקטים כי היו דרושים מורים בארץ. ברור שכל מי שהגיע לקיבוץ מראשיתו, עבד היכן שנחוץ. אני זוכרת שהחלפתי את חיים טל בפרדס, במשך שלושה ימים הלכתי יום יום ברגל לפרדס שליד תחנת הרכבת ביציאה מרחובות, חיים נפל מהסולם ואותי סידרו להחליף אותו.
כשהגיע הנוער מצ`כוסלובקיה, עברתי לעבוד יחד איתם. אני זוכרת שלימדתי אותם בסוכה, כשבית הספר היה בגבעת ברנר, הלכנו ללמוד וללמד שם, הרבה דברים קרו במשך השנים הארוכות.
והיום... קצת קשה לי להתרגל לסטנדרטים של היום. התלבושות, החשפנות, הסקס אפילו בעיתון "דבר".
הטיפול בקשיש בקבוצה הוא נפלא, המקסימום שאפשר לתת. אולי קצת מגזימים בענין החוגים של הילדים. אני מבינה את הבנים שרוצים לצאת, לראות עולם. אנחנו באנו מאירופה, ידענו מה זה חו"ל. הם כל הזמן בארץ, לכן הסקרנות שלהם טבעית.
אני שמחה לראות היום משפחות מאורגנות יפה ומאושרות בלינה הפרטית, הלינה המשותפת היתה כל כך קשה. צדק כץ-עוז כשאמר שאנחנו היינו ראשונים בהרבה דברים.
