הבלדה על יעקב צוקרברג - ישי שלו

שבועות תשמ"ט
 
ולבסוף הרשו לי להקריא קטע המוקדש לאדם שהוא ענף בפני עצמו,
שבמשך עשרות שנים הקדיש את עצמו לחקלאות וכעת כל חייו הם חלקת האספסת הקטנה ע"י הרפת.
 
בבוקר אחד או אולי צהרים,
לפני מאה שנה ואולי מאתיים,
בחלקת אלוהים על פני האדמה -
קונסרי ויעקב נעים בדממה.
ובשדה האספסת ליד המגוב
קונסרי מביט ורואה יעקב,
בידו החרמש מניף וקוצר

נחים הם בגולדשטיין
בין שקים של ספסן,
מקצרה עתיקה וקלשון ישן,
שנים על שנים נעים הם השניים -
את חלקת האספסת אוחזים בשיניים.
והסוס הלבן צולע אט אט בעלייה,
וסנשו במושכות אוחז ודִיוֹ בהמה,
אל הכיכר מגיע ליד האבנים -
אויס לוחש קונסרי
וכך עשרות שנים,
צועד לו יעקב לאורך החיים
ידיו רועדות, קולו כבר נחלש,
אך כל בוקר הוא קם ויוצא מחדש.
נע לאטו, מגשש בעיניו,
וכשהסוס מגיע צוהלות פניו.
הוא רואה הוא אומר
רק יצאתי לשוח,
וכך הוא הולך בעקבות גורלו
עיניו הכבויות ומשא עברו,
קונסרי אוחז במושכות חייו
רק האל יודע מה רואות עיניו.
כל גבעול ועלה מגשש בידיו,
ובעוד מאה שנה ליד הרפת
קונסרי ויעקב וחלקה של אספסת.