עלים 1978
נולדתי וגדלתי בעיירה קטנה בגליציה (דוגמת כתריאלי בק של שלום עליכם). מגיל שלוש עד שלוש עשרה למדתי בחדרים, ולאחר מכן עוד שנתיים, חצי יום אצל מלמדי-גמרא ומחציתו השניה בבית ספר עברי חדש. אלה היו 12 הכיתות שלי.
עד גיל 13 גידלתי פאות ארוכות ומסולסלות דוגמת הרבי שלי, הייתי מאמין באמונה שלמה בה` ומשיחו. סיפרו לנו אז כי מחכים יום יום למשיח שיבוא. וכשיבוא, ילכו היהודים על גשר של נייר דק, והגויים על גשר ברזל. יקרה נס, הגויים יפלו ויטבעו, ואנחנו נעבור בהצלחה, ונגיע לימי המשיח הגדולים, נשתתף בסעודה הגדולה, נאכל משור הבר והלוויתן וכו`.
האמנתי בתמימותי בכל הסיפורים הללו, עד גיל 13. לאט לאט נפקחו עיני וחדלתי להאמין. ראיתי בעיני את הצרות, המכות, השוד והגזל, אנחנו תמיד סבלנו, ושכנינו הגויים ישבו בשקט ובשלווה, איש לא נגע בם לרעה. הם צחקו עלינו וגם שאלו: שמה אלוהיכם?
חפצי בעת ההיא באמונה חדשה ובתוכן חדש שימלא אותי. מצאתי זאת בתנועת החלוץ, שהטיפה לרעיון נשגב הניתן להגשמה. ללכת לארץ ישראל, להקים שם חברה חדשה, מבוססת על שיוויון, אהבה ואחווה. נכנסתי לתנועה בהתלהבות, קיימתי והגשמתי את כל מצוות התנועה. עברתי הכשרה חקלאית, המשכתי בעבודת כפיים וכו`, אבל סרטיפיקט לא נתנו. 7 שנים חיכיתי לסרטיפיקט (רישיון עליה). כל הזמן הייתי עסוק בפעולה למען ההתאחדות וקרנות ציוניות, עד שהגיע היום הגדול, ובהשתדלות ההתאחדות, שממייסדיה ראשוני קבוצת שילר, קיבלתי את מבוקשי.
הם שלחו לקבוצת שילר עולים חדשים, חלוצים, כדי לתגבר אותם בכוחות נוספים. כך נתבקשתי ע"י המרכז ללכת לקבוצת שילר. הסכמתי, קיבלתי מכתב המלצה, וכך הגעתי לקבוצה בפורים 1931. אודה על האמת באתי בדרישות מסויימות, עליהם התחנכתי, ואילו המציאות, כפי שנראתה לי בימים הראשונים היתה שונה לגמרי והתאכזבתי.
תוך זמן קצר, לאחר שחייתי את הדברים, נעלמו דרישותי, ההיכרות היתה עמוקה יותר, והערכתי את החברים במקום, על פועלם ורצונם להתמודד במציאות ובתנאים הקשים.
חוסר כל ודלות ליוו את הראשונים. הדברים ידועים, לא אפרט, היה זה גורל החלוצים בכל הארץ.
וכמו בכל מקום, החלשים נופלים ורק החזקים נשארים. האמת ניתנת להיאמר, שבתנאי מצוקה וחוסר ניסיון, משום הייחוד והיחד, קל יותר לקבוצה להתמודד מאשר ליחיד.
חרף הקשיים, שרו ורקדו כמעט כל ערב בהתלהבות חסידית. אצלם היה זה על כוסית י"ש (יין שרף), ואצלנו על כוס תה בלבד.
כמה שנים עמדה הקבוצה על מס` קטן של חברים, בין שלושים לארבעים, מתוך שתי סיבות עיקריות:
היתה סלקציה גדולה. חיפשו אנשים בעלי השכלה, לפחות עם תעודת בגרות.
כל הזמן אנשים באו והלכו, ההתאחדות שלחה בודדים, ומזה לא התמלא החסר.
תגבורת רצינית הגיעה עם בואם של קבוצת גורדוניה. אלה היו חלוצים שהקימו משקים נוספים בארץ, ואחריהם עלית הנוער מגרמניה, שרבים מהם נשארו בקבוצה. כך גדל היישוב באנשים, אבל המשק נשאר מצומצם. בסביבה שלנו היה מחסור בקרקעות, ולא היתה אפשרות לרכוש אדמות, דבר שהגביל את ההתפתחות המשקית.
עד שבאה המהפיכה הגדולה שלנו, הקמת מדינת ישראל. בבת אחת השתנה המצב. קיבלנו קרקע בשכנותנו ומים, תקציבים והלוואות ניתנו ע"י המוסדות. יצאנו למרחב, ובמרץ התחלנו פרק חדש של התפתחות.
דור חדש צמח איתנו. הבנים הראשונים והבאים אחריהם. תוך תקופה די קצרה עבר המשק לידיהם בלי שום בעיות. הם הוכיחו יכולת רבה ופיתחו משק לתפארת ברמה גבוהה.
לנו הותיקים הוא הביא הרבה עושר ופחות אושר. יש כמה לאווים שנמחצו, את החשובים פחות לא אמנה, אבל על עיקרון אחד שהוא המכריע, אי אפשר לעבור לסדר היום, מבלי להזכיר ולהזהיר: העבודה השכירה המודרנית, המותרת מטעם הרבנות הקיבוצית, היא המסוכנת ביותר, יש לה משמעות ראשונה במעלה, ובמובן מסוים היא מזכירה את עצת בלעם לבלק... יש כבר סימני אזהרה לעסק הזה, אשר נראה נוח, זול ומשתלם, אבל יכול לעלות לנו ביוקר רב.
דבר נוסף: אי אפשר לבנות משק על אורחים ומתנדבים, ומה אם לא יבואו? למי יש תכנית מה נעשה במקרה והנפט יטיל חרם גם על תוצרת זו? מה לעשות אולי ילמדונו צעירנו החכמים.
ולבסוף, תשובה לשאלה, איך זה להיות חבר זקן בקבוצה? אין כקבוצה העושה למען החבר המזדקן. אם טוב היה לי בקבוצה כשהייתי צעיר, עכשיו - ודאי.
לחבר המזדקן בקבוצה יש אפשרות עבודה בהתאם לכוחותיו ולרצונו, וגם תמיכה בכל הדרכים והאפשרויות.
לכן טובה הזִקנה בקבוצה יותר מאשר במקום אחר.
