עלים 12.12.1975
לפני ארבעים שנה
ימי הסתיו של שנת 1935, היו בעלי משמעות מיוחדת בחייה ופעולותיה של הקבוצה. באותם הימים, הגיעו לידי גיבוש ולבשו צורה קבועה, כמה מיסודותיה של קבוצתנו אשר קיימים ומשפיעים עד היום. על כמה מאותם הדברים ראוי להתעכב היום, כאשר נסגר המעגל של תקופה ארוכה בחיינו.
הדבר הבולט ביותר היה תחום הבניה, עד שנת 1933 היינו יחד עם כל המשקים שנחשבו אז להתיישבות הצעירה. בקבוצת שילר היה בית אחד, אשר צריך היה לשמש בית הגנה בשעת חירום. ככל הנראה האמינו אז, ששעות חרום כאלה לקבוצה אכן תהיינה.
כל יתר המגורים לחברים, לילדים, וכן מוסדות מרכזיים כגון חדר אוכל, מטבח וכו` היו בצריפים. אחדים מן העובדים גרו באוהלים.
עם עליתם של הנאצים לשלטון בגרמניה בראשית 1933, החלו זורמים עולים משם וכן נפתחו כיסיהם של יהודי אמריקה. הדבר הורגש מיד בכלל ובמושבות ההתיישבות בפרט, וכך באה אלינו תנופת בנין שכמוה לא ידענו עד אז. נוסדו אז בגל הראשון 2 בתים והם:
א. בית המרפאה שנקרא אז בית דנקורט
ב. מקלחת ציבורית ומכבסה
המרפאה בחלקה העיקרי נבנתה בכספים שקיבלנו מסבא דנקוורט, אביהם המנוח של הנס ואריה, אשר בא אז ארצה, כדי לבלות כאן את אחרית ימיו.
הבית שנקרא כיום בית חדרי חולים, בית זה שימש לשיכון לחמש משפחות, נקרא אז הבית הגרמני, כי הוא ניבנה מכספי קרן מיוחדת לקליטת עולים מגרמניה ואשר הוקמה על ידי הסוכנות היהודית. שני בתים אלו ניבנו כמעט לגמרי ע"י בעלי המקצוע שבמקום, והושלמו תוך שנת 1934.
בו בזמן החל השלב השני שהיה מגוון הרבה יותר ואשר גם הוא מומן בעזרת הלוואות שקיבלנו מאת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. בשלב השני עוצבו חדרי המגורים המרכזיים, כפי שהם נראים (בערך) היום. הפעם הוקמה השורה של שלושת הבתים שבהם גרים כיום משפחות ובודדים (ממשפחת אריה ומרים דנקורט בצפון, ועד לסילביה בדרום. עריכת תכנית הבניה ומיקום בתים אלה, היתה כרוכה בלבטים רבים. היה כמובן רצון חזק שהדירות תהיינה יעילות ונוחות עד כמה שידינו משגת, ושהמבנים יהיו בצורה מתקבלת על הדעת מבחינה אסטטית וכן מפני שהיה ברור, שעל ידי בניינים אלו נקבעת צורת חצר הקבוצה לדורות.
הוויכוח בענין זה היה ער מאד, ולפעמים אפילו חריף, כי היו חברים אשר דבקו בתכנית הכללית הראשונה של הקבוצה שנערכה סמוך לעלית הראשונים על הקרקע, על ידי המהנדס קאופמן והם ראו בה מעין מלכה, שאין לסטות ממנה.
נוסף לזה חייבה התכנית החדשה חיסולם של כמה צריפים שעמדו לפני כן באותו מקום, ונוצרה כמובן בעיה חמורה של שיכון לאותם המשפחות אשר גרו בהם ואשר הפכו פתאום למחוסרי גג עד להשלמת בנייתם של הבתים החדשים. באמת קשה מאד להבין היום, כיצד התגברנו אז, בתקופת הביניים, על מצוקת הדיור שנוצרה? מרץ הנעורים, ואמנם היינו צעירים אז, התווכחנו, ובאותו המרץ ניגשנו (לאחר שנעשתה ההכרעה) לעבודה, ושוב כמעט בכוחות עצמיים.
בשלושת הבתים ניתן מקום ל-15 משפחות. נוסף אליהם ניבנו אז גם הבית שמשמש כיום למזכירות ואשר גם הוא סיפק דיור ל- 5 משפחות, וכן חדר אוכל כולל המטבח והמחסן. קשה לתאר את ההתעוררות והשמחה שהיתה כאשר נסתיימה בנייתם של ארבעת הבתים למגורים והחלו לזוז בבת אחת 20 משפחות מן הצריפים הרעועים והפינות הנידחות והפכו לבעלי בתים ממשיים.
תחושה של קביעות ושל יציבות זרמה ממבני הקבע ונתנה עידוד חזק מאד לכל אנשי המקום ועזרה להתגבר סופית על ספקות, שהיו קיימים כאן ושם עד אז, בדבר עתידה של הקבוצה. מהר מאד החלו החברים לשפר את פנים הבתים (אגב, כל משפחה קיבלה חדר אחד של 3X 4 ללא מים ושרותים כלשהם, וכן ללא חשמל) או אז צצו הפרחים הראשונים לפני המרפסות ומתחת לחלונות נשתלו עצי הנוי הראשונים. כל זה העניק לקבוצה צורה של יישוב שתושביו רואים בו את עתידם לכל תקופת חייהם, להם ולילדיהם אחריהם.
ענין מיוחד עורר בנין חדר האוכל. שבוע שבוע היו רוב החברים מסיירים בשבת בבוקר אחר התקדמות העבודה, התפעלו מן הרווחה שתהיה לאוכלים במקום החדש ונערכו תכניות למסיבות חגיגיות בכללן ולמסיבת חנוכת הבית בפרט. זמן רב עבר מגמר השלב של הבנין ועד שסידורי המטבח היו מוכנים לשימושם. בזמן זה נערכו שם, באולם החדש, הרצאות, חגיגות וכו`.
זכורה לרבים מבינינו מסיבה אחת במאי שנערכה שם ברוב עם ביום חמסין נורא, שהיה ב- 1 במאי 1935. חנוכת הבית החגיגית היתה בערב ראש השנה עם כלי שולחן חדשים, שולחנות וספסלים חדשים, ובעקבות כל אלה כמובן הופיע גם תיאבון חדש וחזק.
ביטוי הולם להבדל בין כל אחד לפי יכולתו וטעמו, בין חדר האוכל הישן ובין החדש נתן אחד החברים באומרו: לשם, לצריף, באנו לאכול, כאן אנו סועדים.
וכדי להגדיל עוד יותר את מאמץ הבניה של אותם הימים, שובצה קבוצתנו למפעל עלית הנוער, ובחורף 1934- 1935 נתבשרנו שבסוף אותה שנה תובא אלינו קבוצת נוער מגרמניה אשר צריכה, כפי שהדבר היה נהוג אז ברוב הקיבוצים בארץ, לשהות אצלנו שנתיים ולקבל כאן את חינוכם היהודי והעברי. לקראת בואם צריך היה להקים בנין מגורים למענם, כולל כיתת לימוד, מחסן בגדים ושרותים. בית זה הושלם גם הוא בסתיו של שנת 1935 והחל למלא את ייעודו כבית לקבוצת הנוער העולה בינואר 1936 משמש היום כפעוטון, שקירותיו החיצוניים מקושטים עתה עי ציוריה של מירטה.
כמובן שכל ענין עלית הנוער היה כרוך בהתרגשות רבה ובויכוחים קשים וממושכים, ומתוך נושא זה בולט אותו ערב מיוחד בחגיגיותו וברוחו התרבותית, שבו ערכנו קבלת פנים לנערות ולנערים מגרמניה שבאו אלינו. אולם לנושא זה ולאחרים הקרובים אליו נצטרך לחזור ברשימה אחרת.
