לזכרו של מנחם רבהון
עלים 1968
לעיניהם הבולשות והסקרניות של נערים אשר זה עתה הגיעו לקבוצה, נתגלתה קבוצת אנשים אשר בניגוד ליתר, לא עבדו בענפי המשק שכבר הספקנו להכירם, אלא בוקר בוקר יצאו מהחצר, פעמים רכובים על עגלה, אולם לרוב נהגו ללכת רגלי כשעל כתפיהם נושאים חרמש וקילשון. אלה מהחדשים בקבוצה אשר הספיקו להתערות במקום סיפרו לנו שחברים אלה עובדים בשדות-ירק לבעלי חיים המרוחקים מהחצר, מהלך מחצית השעה.
כעבור זמן מה, באחד מהגיוסים להוצאת תפוחי אדמה, ראינו אותם בעבודתם: קציר הירק והעמסתו לעגלות.
המראה היה נהדר, על רקע שדות מוריקים הניפו החרמשים כשאחריהם הניפו גבוה גבוה את הקילשונים לבנין קיר תלול של ירק על העגלה. זה היה המראה הכפרי שתמיד ציירתי בדמיוני ואשר כה חסרנו אותו בתקופתנו הראשונה בארץ.
אחד מצוות זה והמבוגר שבהם, היה מנחם המנוח. אז המפריד ביננו היה רב מן המשותף - הבדלי גיל בין נער ובין חבר בגיל העמידה, גם שפה משותפת לא היתה לנו, אך ברור היה לי שזהו טיפוס של חלוץ העושה מלאכתו בשקט, בצנעה ובאמונה.
לימים עזב את עבודתו במספוא, עבד בגן ירק ואחר כך במטעי הבננות. האיש הזדקן יותר, גבו כפף וגם הנער המתלהב מכל תופעה חדשה נהיה שקול יותר. גם השפה שנרכשה בינתיים גישרה בין האנשים ואפילו גברה על הבדלי גיל גדולים. אז לא יכולתי שלא להתפעל משקידתו ומסירותו של חבר קשיש זה, הנאחז בעקשנות בעבודת האדמה, סוחב ממקום למקום את הזקיפים הגבוהים והכבדים של הממטרות, מקצה אחד של מטע הבננות לקצהו השני, אכן זו היתה חלוציות.
נעים היה לשיחה. השכלתו הרחבה אפשרה למצוא נושא משותף, שיחה תמציתית מתובלת בהרבה פתגמים ודברי משל שתמיד קלעו למטרה.
אהוב היה על הבריות וידע להתחבר עם כל הגילים בדברי הומור ושנינות. כמה גאה היה ושמח לספר לנו על אותו ברון יהודי שביקש לנקום בהגמון כנסיה אנטישמי שבז ליהודים ותמך בכל הונו בקבוצת ספורט יהודית - "הכח וינה", אשר פארה שם היהודים בנצחונותיה.
מהברק שניצת בעיניו כספרו זאת הייתי בטוח שגם הוא היה מקריב כל דבר כדי לפאר שם ישראל.
