עלים 1987
למתנחלים בהר, נישא ונעלה !
פרידות מטיבן הן עצובות.
והנה, בשמחה אנו נפרדים מכם היום, וזה מראה שיש שכר לעמל ולמאמץ המתמשך כבר על פני 4 שנים: קבוצה מגובשת החליטה לראות בהתיישבות ניסיון בו הם בוחרים להתמודד.
שילר בשנת השישים לא יכלה להעניק לעצמה שי יפה יותר, ואם נזכה לעלות לחגיגת העשור של הקיבוץ הפורח הר-עמשא, לחג השבעים תהיה משמעות כבירה. כמה נדבכים בהר הם משלנו, מהשפֵלה.
באורח פורמלי חג העליה לקרקע מהוה נקודת שיא, אבל אנחנו יודעים שהמאבק המתיש, האמיתי, הוא היום יום שלאחר המהפכה.
השגרה, האפרוריות של חיי היום יום, האורות הקורצים... בנתיב זה, לא כולם יתמידו.
אנחנו באמת מלאים התפעלות נוכח כוחות הנפש הדרושים במיוחד בתקופתנו להחלטה לא כל כך אופיינית.
זו העת לזכור ולהזכיר שאת הארץ שלנו בנו תמיד קומץ משוגעים - מאמינים, הם נשאו בתוכם את החזון, אבל לא הניפו סיסמאות ודגלים, במו ידיהם כבשו את ההר והעמק.
גם את שילר הקימו כך, קומץ משוגעים אנטליגנטים. אף הם יצאו למחנה הכנה ארגוני - רעיוני באחוזה של דר זוסמן על שפת נהר בפולין והגשימו את חלומם כאן על גבעת הכורכר הזאת.
המחסור והמצוקה היו נוראים, אבל היתה הכרה בגודל המעשה ובעיקר אמונה פנימית.
הנס דנקוורט זל ביטא זאת בפשטות במכתב מלפני כ- 55 שנה, לאביו בגולה:
על אף זאת, מצב הרוח - אצלנו טוב.
אנחנו יודעים כי אחרי שנות רזון, תבואנה גם שנים שמנות,
עד אז יעבור זמן רב, אבל אנחנו צעירים ויכולים לחכות.
