עלים 1986
בערב שבת (05.12.1986) נערך בחדר האוכל משחק ראש בראש. כתב החידה, שכתב ניר מאיר התרכז בפרקים מתולדות היישוב ומהמקרא ולבסוף הוביל למפעל היציקה שהוקם אצלנו ע"י הכוח המגן בסוף שנות השלושים.
שתי קבוצות, בעזרת מומחים מקומיים, ספרות מקצועית, הארכיון ומערכת וידאו, התמודדו שעה ארוכה בניסיון לפצח את כתב החידה. חשוב לציין, שלראשונה התוודענו בערב זה לעובדה שמדובר בשני מפעלים: "יפתח", היתה מכונה ראשונה מסוגה בארץ ליציקות לחץ, ורק אחריה "גבעון" - בית המלאכה שהועבר אלינו מנען ומכאן נדד למשמרות.
ולמה נקרא המכון גבעון בשם זה?
הסיבה קשורה לכך שהעבודה בו נחשבה לעבודת-פרך ועובדי המכון הזה נקראו הגבעונים שבין פועלי הנשק העבריים.
בית היציקה עצמו היה בצריף פח באזור הלולים. חול היציקה שנשחק תוך תהליך היציקה, הפך לאבק-פיח שחור שהתפזר ונישא ברוח. התוצאה היתה גלויה ביותר לעין - התרנגולות הלבנות הפכו לאפורות. היה חשש שהן יסגירו את הסוד, כי את הפיקוח על משק החי בארץ ביצעה המחלקה הוטרינרית של ממשלת המנדט.
באחד הימים הופיע בקבוצה רופא וטרינר והתפלא על הצבע המשונה של התנגולות. הנס דנקורט היה אז האחראי לביטחון בקבוצה והוא העלה בפניו את האפשרות שמדובר במחלת עופות נדירה, שיתכן ועדיין לא נחקרה. הוטרינר החל לחשוש שמדובר במחלה מדבקת ושהוא עצמו עלול להעביר אותה ללולים אחרים, לכן מיהר להסתלק מהמקום.
גופי הרימונים שנוצרו בגבעון היו חומר גלמי שהובל ברכב למפעלים אחרים של תע"ש ושם עברו עיבוד מכני, מילוי והרכבה.
המטען הוסתר בתחתית הרכב ומעליו העמיסו לוחות עץ או קופסאות שימורים, כדי להטעות את הבריטים אשר נהגו לעצור כלי-רכב בכבישים, לבדוק מטענים ולחפש נשק ותחמושת. באחת הפעמים חיפשו השוטרים הבריטים נשק באחד מכלי הרכב שלנו, אך לא גילו את המטען הסודי. אולם, הם הבחינו בכך שהגלגלים לחוצים בשל כובד המשא, לכן הטילו קנס על הנהג בטענה שהמכונית עמוסה מדי.
בהזדמנות אחרת נעצר אחד מהנהגים שלנו בידי שוטר בריטי שביקש לדעת מה המטען שהוא מוביל. הנהג ענה בקול רם ובחוצפה רבה: איזו שאלה? אני מוביל נשק ! תותחים ! אני מוביל פצצות בשביל הצבא הישראלי ! השוטר הבריטי נהנה מאד מהבדיחה, טפח לו על השכם ושלח אותו לדרכו.
בשלב מאוחר יותר נוצר מצב בו כבישי הארץ היו חסומים ללא מעבר. המפעל עבד במלוא הקצב, אך העוצר בדרכים מנע את העברת המוצרים לתעודתם מבלי לסכן את המטען ואת המוביל, והם הצטברו אצלנו עד כדי סיכון. לכן הוחלט להעביר את מוצרי היציקה בלילות לגבעת ברנר, שם נחפרו בורות עמוקים ובהם נקבר החומר. טרקטור עבר וחרש את המקום כדי לטשטש את העקבות. לילות אלה נקראו "לילות הקבורה".
הסיפור המיוחד של מפעל יפתח קשור בחסן מזרנוגה.
חסן, בן הכפר הערבי השכן, היה ידוע בכל הסביבה כגנב טרדן ושחצן. הוא נהג לחדור בלי בושה לכל מקום הסביבה, לכל משק, לכל בית, לקחת מכל הבא ליד, להעמיס על חמורו ולהסתלק.
לעתים קרה שהעקבות הובילו ישר אליו והוכיחו את אשמתו ואז, כאות של שכנות טובה, היה נוהג להעמיס את הדברים הגנובים על החמור ולהחזירם לבעליהם.
באחד הלילות הגיע חסן לבית-הבאר של הקבוצה, כנראה כדי לגנוב משקי תפוחי האדמה שנערמו שם אחר שנאספו מהשדה. משהתקרב לבית הבאר קלטה אוזנו את הרעש הקצוב שבקע משם. חסן קיווה לזכות בפרס עבור המידע שבידיו ומיהר לתחנת המשטרה הבריטית. הוא התייצב בפני השוטר התורן הבריטי וסיפר לו שבקבוצת שילר ישנו מפעל לייצור נקניקים, תעשייה אסורה הפועלת ללא רשיון.
שוטר עברי שמע את דבריו ומיהר לדווח על כך למפקדת ההגנה ברחובות. ההודעה הועברה מיד להנס, מפקד קבוצת שילר ולאבי יונה המוכתר. להם היה ידוע שבזרנוגה חושדים בפעילות המתרחשת במשק והם חששו שהבריטים יופיעו במפתיע, יקיפו את המשק ויערכו חיפוש.
לאחר התייעצות עם מפקדת ההגנה הוחלט לחסל מיד את המפעל בקב` שילר ולהעבירו למקום חדש ובטוח יותר. תוך זמן קצר הועברה המכונה המיוחדת ליציקת לחץ למקום אחר.
וכך, כאשר הגיעו הבריטים כעבור כמה ימים ודרשו להראות להם מה נעשה בבית הבאר, כבר לא מצאו בה זכר ל"יפתח". חסן עצמו נעלם זמן קצר לאחר מכך (כנראה הבין שהיהודים לא יסלחו לו על ההלשנה) ומשערים שהיה בין ראשוני הבורחים מבין ערביי הארץ עם פרוץ מלחמת השחרור.
