פורסם במדור על גיל הזהב בעלים 1985
כבר ב-1929 עזבה חנה וולקשטיין את קבוצת שילר.
"בשום אופן לא נוכל לחיות עם קבוצה שקונה זיפזיף אצל ערבים".
אך טבעי היה זה, שבתוך המאבק לעבודה עברית ולשפה העברית, תתקומם הקבוצה שבאה עם חנה, כנגד החלטת המשק, לרכוש חומר לבניית בית ביטחון אצל הערבים.
מתקופה זו של ראשית ייסוד הקבוצה, איתנו היום עוד מינה רבד ולילי דנקוורט.
חבורה בת כ- 10 חלוצים מגרמניה, הגענו לארץ ב-1929 ולא במקרה לשילר.
היה הבדל ניכר בין שתי צורות ההתיישבות אז. הקבוצה הקטנה, האינטימית, לעומת הקיבוץ הגדול והגדל.
לקבוצה שלנו קראו "החוליה", רצינו לומר עוד חוליה בשרשרת.
הקבוצה בשילר לא היתה גדולה, 20-30 בקירוב כשחלק מהמייסדים, אנשים מבוגרים מעט.
בדרך כלל הגיעו לארץ חלוצים צעירים בשנות העשרים שלהם. כבר היו כאן כמה פעוטים.
ביום הראשון קיבלו אותנו בשמחה לילי דנקורט ומינה רבד.
הן דיברו בשפת האם של כולנו - גרמנית. ואנחנו הרי נלחמנו למען השפה העברית ולא היינו מוכנים לשוחח גרמנית. היו איתנו בקבוצת החולייה גם ישראל ול ז"ל ואצלו לא היו שום פשרות בעניין, הוא דיבר אך ורק בעברית.
החברים שהיו כאן מקבוצת המייסדים, ידעו רובם את השפה העברית על בורייה עוד מתקופת הגימנסיה בגליציה. העברית שלהם היתה עשירה ונכונה, ואכן כבר בשנים הראשונות, השפה העברית היתה המדוברת. פה ושם בתוך הבתים דברו גרמנית, ואחר כך פולנית או אידיש.
בבואנו לקבוצה היה כאן צריף אחד, חדר אוכל והשאר אוהלים.
היה זה בשנת 1929, מאורעות בארץ, רצח יהודים, כנופיות של ערבים איימו על היישובים הקטנים בקרבתם. היתה סכנה רבה בכל. מוסדות ההגנה החליטו לפנות מכאן את הנשים והילדים ורק הבחורים נשארו להתבצר במקום עם איש השומר מכפר גלעדי, שנשלח לכאן כדי לארגן את ההגנה והשמירה. היות ונשארו כאן רק בחורים, הם הרגישו חופשי מאוד והסתובבו במשק בתחתונים בלבד.
אנחנו היינו במושבה רחובות, התגעגענו והחלטנו לבוא לבקר. אני זוכרת שהפתענו את הבחורים, הופענו פתאום ללא כל הודעה מוקדמת,ומצאנו אותם חצי עירומים, מה שחולל מהומה קטנה.
מאורעות 29 גרמו לאסונות כבדים. חולדה ניטשה אחרי קרב קשה והרוגים רבים. שילר לא נפגעה. כעבור זמן, הורשינו לחזור למקום ולהמשיך בבניין המשק.
כתוצאה ממאורעות 29, החליטו מוסדות היישוב לבנות בקיבוצים בית הגנה, בית-ביטחון, מבנה חזק שבו יוכלו להתבצר ואשר ישמש כעמדת תצפית גבוהה. כריית הזיפזיף היתה אז כולה בידי הערבים ובלי זיפזיף אי אפשר לבנות.
צבי גינסבורד, גיסי, היה המנהיג של הקבוצה שלנו, חוליה. הוא התנגד בכל תוקף לקניית זיפזיף אצל הערבים.
צריך להבין את האווירה באותם ימים. המאבק לעבודה עברית היה בעיצומו והיו שובתים נגד איכרים ומפעלים שהעסיקו ערבים. המושבה רחובות הצטיינה בעבודה עברית. עם זאת, אם לא היינו קונים זיפזיף אצל הערבים, לא היינו יכולים לבנות את בית הביטחון.
אנחנו היינו קבוצה חדשה וצבי היה מנהיגנו, ברור היה, שאם צבי מתעקש על עניין עקרוני, אנחנו איתו.
כך עזבנו את שילר, בסוף 1929, חסרי כל, אבל שלמים עם העקרון.
אני זוכרת שרצו לתת לאחותי זוג נעליים כדי שיהיה לה מה לנעול, אבל היא לא לקחה, כי לא לוקחים מאומה מקבוצה שקונה זיפזיף אצל הערבים.
כעבור שנה בערך אחרי שהייתי גם בקבוצת גבע, חזרתי לשילר ומאז אני כאן כבר 55 שנה.
אני זוכרת את השנים הקשות מלפני קום המדינה, העבודה הקשה בנטיעות, שתלנו אז את פרדס הותיקים. עבדנו כשכירים אצל סמילנסקי בפרדס הסמוך, ועבדנו קשה בעידור ובפתיחת צלחות סביב העצים.
מנהיגי היישוב נהגו לבקר במשקים בתקופה ההיא. בן גוריון היה כאן באחד מכנסי המפלגה, וייצמן, הנשיא הראשון בא לכאן כשקבוצת נוער הגיעה אלינו ב-1936.
עברו מאז הרבה שנים וכשאני מסתכלת היום אחורנית, אני בהחלט גאה על מה שיצרנו ובנינו, אולי לא כך כך אני, אלא יותר בעלי ז"ל, בן יצחק. בהחלט יש סיפוק כשרואים את פני המקום היום, לעומת מה שהיה פעם.
גם הזמנים השתנו מאוד. מעיד על כך הסיפור המגוחך על הזיפזיף, שהרי אם לא היינו קונים מהערבים, לא היינו יכולים לבנות. זו סיטואציה שמזכירה דווקא כמה שאלות אקטואליות היום באשר לעבודה עברית. התקופה היתה כל כך אחרת, שבאמת קשה לתפוש את החלומות שלנו. הגענו לארץ חלוצים, ששאפו לבנות צורת חיים חדשה.
הנכד שלי אומר: אז אני לא מבין למה בכלל עשיתם את זה.
אמנם תיארנו לנו את התפתחות הקבוצה קצת אחרת, יותר שיתוף, יותר שוויון,ובכל זאת, התפתח כך ואני בגיל שכבר לא משפיעים. אין לי שום תחושת קיפוח חלילה, להפך, אני שמחה שהייתי שותפה לצורת חיים קיבוצית בגלל העקרונות, בגלל הערכים ולא הייתי מוכנה לבנות את חיי בעיר. אני אוהבת את המקום, את האנשים, את הבית על הטוב והרע שבו.
אני לא חושבת שהחיים שלנו כאן לפני עשרות שנים היו קשים מאוד, ואילו היום לצעירים בקבוצה קל. זה לא כך. העולם היום שונה והכל אחרת.
יש סיפוק כשרואים את פני המקום היום.
