אימא שלי שלחה אלי לקבוצה את הפסנתר שלי בשנת 1933.
הפסנתר היה איתנו בצריף, אחרי החתונה. לפעמים הייתי מנגנת עם פאול ליסר שהיה צ`ליסט (צ`לן) מקצועי. פעם באה גם חברה שלי מתל אביב, ליזה בוק, שניגנה טוב מאוד כינור. החלטנו לנגן טריו - כינור, צ`לו ופסנתר. לא היה מקום לכולנו בצריף, אז הצ`לן ישב בחוץ ואנחנו שתינו ישבנו בפנים. חבל מאוד שאין לי צילום מהקונצרט הזה.
כשבנו בתים לחברים, הפסנתר עבר איתנו לחדר שלנו. כל פעם שהיו באים אורחים לקבוצה, רובינפלד היה לוקח אותם בהתרגשות לחדר שלנו, שיראו איך גרים חלוצים בקיבוץ - חדר עם שתי מיטות ופסנתר. בלי ארון, שולחן וכסאות.
אחרי כמה שנים, התחילו ללמד את הילדים לנגן בפסנתר. המורה הייתה באה מבחוץ פעם בשבוע. כל השיעורים לכל התלמידים היו בחדר שלנו, על הפסנתר שלי. גם את כל התרגילים התלמידים היו עושים על הפסנתר שלי, כי היה היחיד בקבוצה. היה לוח של שעות נגינה מ 2- אחה"צ עד 7 בערב. אני ביקשתי לעצמי שעתיים כל ערב, לא תמיד קיבלו את זה בעין יפה, אבל לא ויתרתי על נגינה בפסנתר אף פעם.
בשנות החמישים בנו בית תרבות בקבוצה, והפסנתר עבר סוף סוף לחדר מוסיקה. הלימודים והתרגילים המשיכו שם, ואני הייתי הולכת כל ערב לנגן. תמיד, כל השנים, לא ויתרתי על שעה של נגינה ביום.
בקבוצה היו כל הזמן חברות נוער, גם הם היו מנגנים בפסנתר שלי. אחרי מלחמת ששת הימים התחילו המתנדבים לבוא מחוץ לארץ, וגם הם היו מנגנים שעות בפסנתר. המצב של הפסנתר, הלך ונעשה גרוע. יום אחד הגיע מתנדב מלונדון, שהיה רגיל לנגן בבתי קפה. הוא בילה שעות עם הפסנתר. אחרי שהוא עזב, הפסנתר היה גמור סופית. (זה כבר היה בסוף שנות ה-70). הביאו את שוסטר מרחובות, שהיה מכוון פסנתרים, והוא בחר בשבילנו פסנתר חדש מפירמה מצוינת - IBACH . זרקו את הישן והתחילו לנגן עם הפסנתר החדש.
אחרי שאלי כבר לא היה, הלכתי למזכיר של הקבוצה, ואמרתי לו שאני רואה שהמצב הכלכלי בקבוצה משתפר. בכל מקום בונים, קונים הרבה דברים חדשים, ואפילו יש כבר כמה חברים שיש להם פסנתר בחדר. אני מבקשת, אם אפשר, לקחת לחדר שלי את הפסנתר שלי, ושהקבוצה תקנה פסנתר חדש בשביל הילדים שלומדים לנגן. המזכיר הסכים מיד, והביאו אלי הביתה את הפסנתר המצוין - IBACH .