יובל שנים לעליית חברי תנועת גורדוניה לקבוצה - יחזקאל אילן
מתוך עלים 16.03.1984
היתה זו שנת 1932 כשההנהגה הראשית של התנועה החליטה לארגן קבוצה של חברי גורדוניה מגליציה ולהכינה לעלייה לארץ, כדי להקים נקודת התיישבות חדשה.
המשימה לא היתה פשוטה כלל, הדבר היה קשור בהקמת פלוגות הכשרה בכל הערים והעיירות כי חלוקת רשיונות לעלייה לארץ בין תנועות הנוער הציוניות היתה לפי מספר חברי התנועה הנמצאים בהכשרה וכל תנועה עשתה הכל, כדי להקים מה שיותר נקודות הכשרות כדי לקבל יותר רשיונות (סרטיפיקטים) לעלייה.
התנאים הכלכליים בהכשרה היו קשים מאוד: חוסר עבודה, תזונה ירודה ותנאי שיכון לא אנושיים. צעירים שהגיעו להכשרה לא ידעו מה זאת עבודה פיסית קשה ולהרבה היתה זו הפעם הראשונה בחיים שעזבו את הבית. היה כנראה טמון בנו כוח נפשי חזק שעזר לנו להתגבר על הקשיים. התקבלנו לתנועת גורדוניה בגיל צעיר והתחנכנו לקראת הבאות. מגיל צעיר הרגשנו שאנו חיים בסביבה אנטישמית ותמיד לחמנו נגד השפלה ועל זכות קיומנו. זה נתן לנו את הכוח לעמוד במבחנים קשים, כי המבחן האמיתי היה העלייה לארץ.
כבר בשנת 1933, בהיותנו בהכשרה, התברר לנו שאין אנו יכולים להקים קיבוץ עצמאי עקב החלטת התנועה להתאחד עם קבוצות ותיקות וכך הוקם חבר הקבוצות.
דבר זה חייב את התנועה בחוץ לארץ להזרים מילואים לקבוצות הותיקות, כדי לחזק אותן.
בכנס גדול של חברי קבוצה ד', בהשתתפות שליחים שהגיעו מהארץ, הציעה ההנהגה הראשית של גורדוניה, לא לאפשר לנו ללכת להתיישבות חדשה, אלא רק לחלק את הקבוצה ולשלוח מילואים לקבוצות הקיימות בארץ.
אחת הקבוצות שנקבעו היתה קבוצת שילר והיא נקבעה כראשונה לקבלת מילואים. אנו היינו הגרעין הראשון שנשלח לארץ.
הגענו לשילר בשתי קבוצות: הראשונה הגיעה ב- 28.01.1934 דרך רומניה והשניה ב- 05.02.1934 דרך איטליה. הגענו לנמל יפו ומשם העבירו אותנו לבית העולים בתל אביב.
כעבור שבוע ימים שוחררנו יוכקה ואנוכי (אשר הגענו כזוג על רשיון עלייה אחד) מבית העולים והגענו לקבוצה.
הדרך לא היתה פשוטה כלל. הלכנו דרך רחוב הרשינזון ביום גשם, דרך פרדסים ומטע שקדים, מבלי לראות מבנה אחד. רק בוץ ומים זורמים.
כאשר הגענו לשכונת מרמורק נתקלנו בבתים הראשונים שהתחילו לבנות.
הדרך לקבוצה נראתה לי כל כך ארוכה ובלבי שאלתי את עצמי מתי כבר נגיע. סוף סוף הגענו. שיכנו אותנו בבניין ששימש כלול, 14 איש במבנה אחד באמצע החצר אותה עוברים אנו בדרכנו מדי יום. מצאנו כמה צריפים ששימשו למגורי חברים. חדר אוכל קטן, נקי למופת, מטבח קטן עם מים קרים בלבד, כי מים חמים בתקופה הזו לא היו.
בבית ההגנה שהוקם בשנת 1930 היה בית ילדים בקומה הראשונה והקומה השנייה שימשה למגורי חברים.
היינו שרים ורוקדים עד אור הבוקר ולפעמים זה הפריע מאוד לחברים הותיקים שלא היו רגילים לרעש והמולה.
מהמשק, שהשתרע בסך הכל על 350 דונם אדמה, לא יכולנו למצוא את קיומנו. נאלצנו לעבוד בעבודת חוץ בחקלאות ובבניין ואת המשק החקלאי היינו מעבדים אחרי שעה 16:00.
קשה היום להאמין שאחרי שהלכנו ברגל לעבודה וחזרה ולאחר הפסקה של ארוחת ארבע בחדר האוכל, יצאנו לעבודה נוספת לפרדס עד שקיעת החמה. ואמנם עשינו זאת.
בתקופה זו הקבוצה היתה קשורה עם חברה שנקראת התיישבות האלף והיא גם התערבה בנושאים שהיו קשורים בחיינו כגון מספר החברים שיהיו במשק. הקבוצה התחייבה בחוזה שחתמה עם החברה - לא לגדול מעל 40 חבר - סעיף זה בחוזה היה עבורנו הצעירים קשה מכל, כי חברי התנועה שהיו מיועדים לקליטה בקבוצת שילר לא יכלו להגיע ונאלצנו להודיע שאין מקום לקליטתם.
לאחר בירורים קשים באסיפות הקבוצה הוחלט לתמוך בהצעותינו וקבוצת שילר היתה מקום קליטה עבור החלוצים שהגיעו בעלייה לגלית ובלתי לגלית והמקום התחיל להתפתח.
לסיכום כאשר אני מסתכל על העבר לפני 50 שנה והיום, מה יצרנו ובנינו, היש גדול מאוד.
טוב להרגיש שאתה שותף מלא לכל היצירה היפה ויש לך חלק גדול בהקמתה. זכינו בחיינו לדברים גדולים. אציין רק שניים מהם: הקמת המדינה וקליטת עלייה גדולה.
נכון שתמיד חשבתי והאמנתי שהדור שהקים את המדינה וממשיכי הדרך יקדישו את חייהם לבניין עם אחר, יותר טוב. בינתיים אנו כמו כל הגויים. אנו עדים בארץ לתופעות שליליות שלא תיארנו לעצמנו שנהיה עדים להם, וזה חבל מאוד.
אני מברך את חברי גורדוניה החיים היום בתוכנו ומאחל להם הרבה שנות בריאות ואושר. הרבה הרבה חברים הלכו מאתנו, שהיו בין מניחי יסודות הקבוצה ותרמו להתפתחותה,
יהיה זכרם ברוך.
נאחל לממשיכי הדרך שהראשונים בחרו בה, שימרו על היצירה הזאת, האמינו שזו יצירה יפה והצודקת ביותר.
