המוֹטֵל אשר הפך לסופר

כולם ממשיכים ללכת למוטֵל. שֵם אינו דבר שמחליפים אותו בנקל. ובאמת, איך אפשר אחרי כל כך הרבה שנים?

אחרי הכל זה גם יותר אינטימי, יותר מייחד, שהרי כל-בו יש בכל מקום, ורק לנו יש מוֹטֵל...

 

ומוטל רוזנפלד עצמו, אשר זכה ובשמו נקרא מוסד מכובד שכזה, מה הוא עושה ?

כן, הוא עדיין שם. כבר איננו הבוס כי כבר איננו צעיר וחזק כל-כך, אבל הוא בא יום יום בין השעות 7-10 בבוקר, אורז דברים שנקנים בתפזורת ומחולקים אחר כל לשקיות קטנות, מסדר אריזות, נמצא ומתעניין.

הוא עובד בכל-בו שנים רבות מאד, אבל לא כשעדיין חילקו דברים, אלא כשכבר נרשמו הקניות על שלושה פתקים זהים שאחד מהם הלך להנהלת חשבונות, ושם נרשם הסכום לחובתו של החבר. למי שלא זוכר - הכלבו הסתכם בשטח מצומצם עם דלפק שאסור היה לעבור אותו, אלא למעטים, על הסחורה הצביעו הצרכנים מרחוק וזו נשלפה, נרשמה ונמסרה.

 

נו, סוכר, קפה, תה, חומרי הדברה... כך מוטל. עכשיו אני משתגע -   משלמים בעד דברים קטנים 250 לירות מבלי להניד עפעף. מניין יש לחבר כסף ? איזה לוקסוס ? ! בודאי שאני שמח שעכשיו מרווח ורואים את הכל, אבל קשה להתרגל לבזבוז...

פעם לא היה איפה לזוז, סידרנו בקבוקים ריקים בשלוש שכבות ואז לא היה מבחר כזה וכל כך הרבה מתנדבים שלוקחים ארגזים שלמים... נו, אבל אם החברים מרוצים, כנראה שזה טוב...

 

לא האמנתי שאפשר לעשות מהחִרבה שהיתה קודם, דבר כזה. הבנין הזה קיים קרוב ל- 50 שנה. הוא שימש פעם לול וגרו בו אנשי גורדוניה הראשונים. רק חלק ממנו היה ברשות הכלבו.

על מראהו וצורת תִפקודו היום צריך להודות הרבה לשמוליק שחר שאמר לזרוק את כל מה שהיה בו ולקנות את כל הציוד היפה והחדש הזה. אני מתכוון למדפים ולארונות המתכת. אני מוכרח להודות שהקהל אוהב את זה. גם לי נדמה שיש יותר מדי מצרכים בשביל אנשי קיבוץ, אבל אם מרוצים - גם אני מרוצה...

ראיינה: אריאנה