על דברים שהיו ולא יהיו עוד לעולם
או: מזכרונותיו של תרבותניק חסר אמצעים
עלים 1979
סיפר: סוור טננבאום
הושפעתי ממאמרו של ישראל שטוסר בעלים הקודם ואני חש צורך להזכיר את הימים שהיו, במה שנוגע לתחום הפעילות התרבותית.
שנים רבות הייתי מקורב לתחום זה, לפעמים אפילו ריכזתי את הועדה.
כידוע, אין זה תפקיד קל, אפילו היום כשאיננו מוגבלים כל כך בכסף - כי הרי הקהל הרחב הוא ברובו פסיבי ומצפה שיעשו בשבילו. גם כשעושים, הביקורת רבה ונוהגים לעמוד בעיקר על הכישלונות מבלי לחלק שבחים רבים על הצלחות מלאות או חלקיות. אך נחזור לעבר...
זוכר אני את הטיולים הראשונים של הקבוצה לאילת אשר התקיימו, אם אינני טועה באביב 1953. כל שדרוש היה לנו אז: משאית שהותקנו בה ספסלים לאורך הקירות ובמרכזה, כיסוי ברזנט, נהג מעולה שנמצא לנו בדמותו של נתן מיר, שני כדים, האחד למים והשני לרזרבה של דלק - באותם ימים לא היו פזורים לאורך הדרכים לא קיוסקים ולא תחנות דלק. רשיון נסיעה מטעם הצבא והמשטרה לטיול עצמו וכן לנשיאת נשק בידי חברים אחדים, כמה ארגזי מזון ו... מצב רוח טוב.
הדרך היתה ארוכה ומסוכנת - דרך מעלה עקרבים, ואלה שנסעו בטיול הראשון נאלצו לישון בחוץ. אמנם היה קצת קר, אך המורל היה גבוה ואיש לא רטן. בטיול השני לאילת כבר ישנו החברים על רצפת בית הספר המקומי וזה היה הישג גדול. את הארוחות הצליחו אפילו אז, בתנאי הצנע, להכין כך שיהיו טובות ומשביעות. חברות וחברים עשו זאת בהתנדבות ותמיד יצא מזה משהו שחימם את הלב.
הותיקים של היום היו אז די צעירים וכמעט כל החברים נסעו (ארגנו שני טיולים כדי שחלק מהחברים יוכלו להישאר בבית ולהחזיק את המשק). כעבור זמן מה קיימנו גם שני מחזורי טיולים למצדה ועין גדי. התנסינו בחוויה של שיטפון ורק בזכותו של נהגנו האמיץ יצאנו בשלום מן העניין.
העליה למצדה נעשתה בתנאים קשים ובעזרת חבלים - על הרכבל לא חלמו עדין - אך כולם טיפסו, עזרו איש לרעהו והחוויה היתה גדולה. (מי שמעונין יכול לערוך לעצמו חידון של זיהוי המשתתפים באחד מהטיולים לאילת, בתמונות שצולמו במצלמת בוקסה בידי אחד הצלמים החובבים של אותם ימים).
גם אולם קולנוע היה לנו בימים ההם. לא מפואר, ארגזי תנובה שימשו כמושבים וגג הפח שלו אמנם לא דלף, אך הרעיש עולמות עם כל רוח נושבת וכל שכן כאשר ירד גשם שוטף.
קראו לאולם קולנוע אריאנה כי הוא היה ארוך וצר (כן, כן, גם אריאנה היתה פעם צרה), ומקומו - בית האריזה הישן שסיים את תפקידו כאשר הפסיקו לארוז את הפרי בבית והוא עמד בשיממונו. כל שבוע התקיים סרט והחברים נהרו לשם בהמוניהם, על אף המרחק, הדרך המשובשת ואי הנוחות. לא היתה טלויזיה, חדרי החברים לא היו נוחים ומושכים ביותר, וכנראה שאהבו לשבת בצוותא. גם חתונות קיימנו שם וכמובן חגיגות פורים וחנוכה ואפילו קיוסק של פלאפל כולל בעליו הבאנו קומפלט לאחת מחגיגות פורים. אמנים ראינו אז בשפע, כי רבים מהם היו ממש רעבים ללחם והתחננו שיזמינו אותם להופעות.
שחקנים חשובים כמו מאיר מרגלית זל ושמואל רודנסקי, שהוא עכשיו כוכב בינלאומי, שמחו להמיר חלק משכר הופעתם בתרנגולת, ביצים וכמה קילו בננות.
גם הסופר והפילוסוף הישיש מקס ברוד, שהיה גם פסנתרן חובב, הופיע אצלנו כי הזמנים היו באמת קשים.
כל הופעה היתה לנו חוויה כי לא היינו אז כל כך מפונקים. להרצאות לא רצו רבים גם אז, אך בכל זאת קיימנו במשך שנים חוגים קבועים ופחות קבועים לתנ"ך, ידיעת הארץ, אנגלית, שמיעת תקליטים - לעתים עם הסבר, על הדשא של המזכירות היום. הייתי רץ לתל אביב לשגרירות איטליה, גרמניה וארה"ב ומביא תקליטים, תערוכות ניידות של ציור ולעתים אף היינו מביאים מרצה שיסביר את התמונות.
המקהלה קמה ונפלה מדי פעם וכך גם החוג הדרמטי שהכין הצגות ומערכונים לאירועים שונים, הן בבימויה של לאה רבד ובהשתתפות חברים ותיקים וצעירים והן הפקות גדולות יותר, כגון העמדת "שירי מכות מצרים" של נתן אלתרמן בקריאה ותנועה בידי נעמי מוזס, וגולת הכותרת - המחזה "נערת הפקר" בבימויו של הבמאי המקצועי איזי אברהמי ובהשתתפותם של חברים ביניהם: דוד עופר, שפרינצה, סוור ופנינה טננבאום, עירית גולדפישר, אריאנה, ובכיכובם של שרה מיר ואילן טננבאום, זוג צעיר ותמים שהסתבך בצרות...
עבדנו במשך חודשים רבים חצאי לילות ולמחרת הלכנו לעבודה עייפים, אך ההערכה הרבה לה זכינו הן בבית והן בחוגי החובבים שהיו אז רבים בארץ ושבפניהם הופענו הן עם "מכות מצריים" והן עם "נערת הפקר", הביאו לנו סיפוק רב.
קיימנו גם חוג לשחמט ואף הבאנו את האמן הבינלאומי משה צ`רניאק למשחק סימולטני. משנתברר שהוא אינו מוכן לשחק נגד פחות מ-25 שחקנים גייסנו שחקנים מגבעת ברנר ומנען וזה היה ערב נהדר.
מלחמות גדולות היו לי על קיום החלפה סדירה של ספרים בספריה הלועזית - היו שטענו כי צריך לקרוא רק עברית - ואני ממשיך בזה עד היום. עמדתי על זכותם של אנשים שאינם קוראים עברית לקבל מזון רוחני שנחוץ להם מאד. ישנם אצלנו אנשים שקשה להם לחיות ללא ספר אפילו יום אחד ואני חושב כי חשוב מאד שהקבוצה תספק להם צורך זה.
שכלולים טכניים התחלנו להכניס בהופעות ובמסיבות השונות כאשר בגרו בנים כמו עמוס שפירא ומוטי גמר וכו`. חברת הילדים לקחה אז על עצמה את מרבית הפעילות התרבותית בקבוצה ובעיקר את עריכת החגים, זאת בניצוחו של אריה מאיר ז"ל. הטכנאים שבין הנערים התחילו להקסים אותנו בפטנטים חשמליים וקוליים שהמציאו. אזכיר רק את הפורים הראשון בקנה מידה גדול בראשית שנות ה- 50, את חג הביכורים ליד הבריכה כשברווזים שטו על פני המים וכמובן את חג ה-20 וה-25, חגי הקבוצה היותר צנועים, מסכתות שאולי יצאו מהאופנה אך אז הן נעשו ברצינות והקהל מאד התרגש והתלהב.
כן, היו ימים. אני בטוח שאני עושה קצת אידיאליזציה של העבר, כי גם אז היו אכזבות והעומדים ליד החלונות בשעת ההרצאות היו לא פעם רבים מאלה היושבים בפנים. אך בסוף ההרצאה היו נכנסים כולם ורק אז היתה מתקיימת השיחה האמיתית.
גם עכשיו מעטים הם הנושאים בעול והשאר מצפים שאחרים יעשו, עם לא מעט ספקנות בלבם, אך הפעילות התחילה לזוז ואני מאחל לצעירים העושים במלאכה, הצלחה מכל הלב.
כתבה: אריאנה
