עלים 1979
רב-סבא שלמה מיר עלה לא"י ב- 1924. כמו שכתוב בשיר: בעיניו העששות דולקות 79 שנה. היתה זו תקופה של נדודים, חיפושים אחר מקורות פרנסה, בין היתר התגורר כמה חודשים בחברון.
ב- 1928 הצטרף לקומץ הבחורים שעלו לקבוצה זצן קצר לפניו. אלה דור המייסדים מהם נמצאת איתנו היום שפרינצה. הזיקנה השכיחה הרבה דברים אבל השורשים תקועים עמוק באדמת המקום. מה שקשור בנדבכי היסוד לבנין הקבוצה, בשעות הגדולות שהטביעו חותמן בתולדות היישוב, אלו זכורות לו כאילו ארעו אתמול:
כפי שסיפר מוטל בעלון הקודם, שכננו לוינסון באמת הקפיד על עבודה עברית, אבל היה לו שומר ערבי, המכונאי, שהיה אחראי על הפעלת הבאר בפרדס. (הבאר סמוכה לדרך, מזרחית לגן יובל). היה זה בשנת 1928. עדיין לא היו לנו מים, לוינסון סיפק לנו מים מהבאר שלו. ליד האסם הוצבו חמש חביות, הערבי היה מפעיל את הבאר ואז מילא צינור את החביות במים. בשעות הלילה מתפקידו של השומר שלנו היה להעביר בעזרת דליים את המים למטבח.
זה היה מקור המים שלנו בשנה הראשונה. גם מקלחת עוד לא היתה. התקלחנו במקלחת ליד הבאר אצל לוינסון. דבר ראשון היה עלינו להבטיח את עורק החיים - מים. היום באים לאיזה בית באר, לוחצים על הכפתור ויש מים.
מי שעובר בדרך אפילו לא יודע שהרעש הוא של שאיבת מים מתוך באר. בימים ההם חפירת באר היתה כרוכה במבצע מסובך מאד, אף נעזרנו בקבלנים. בתוך הבור היינו שלושה אנשים. אני עסקתי בחפירת הבור בקוטר של 3 מ`. מלאתי אדמה בתוך ארגזים והם הועלו למעלה. השניים האחרים, הפועלים של הקבלן בנו את הבלוקים בדופן הבאר. במשך כמה חודשים חפרנו, הבור הלך והעמיק וכשהגענו לעומק של 22 מ` עלו מים. כמו שראיתי את המים, כל כך התרגשתי, צעקתי שמהר יעלו אותי, רצתי לחדר האוכל שהיה אז צריף סמוך לדשא חתונות וצעקתי: חברה, יש מים !. השמחה היתה עצומה, מיד פרצו בהורה סוערת ובשירה גדולה. אצל רובינפלד ז"ל (האבא של יהודה) תמיד היה שמור בקבוק משקה למקרים כאלה. שתינו לחיים, שמחנו כי הנה זכינו למים משלנו.
הרכבנו שלוש משאבות גדולות (פלונג`רים), תפקידם היה לשאוב את המים וגם להעלותם למעלה. צינור הוביל אותם לבריכה העגולה ליד המכבסה. זו היתה החוויה הראשונה שלי בקבוצה, אותה אני זוכר עד היום. לאחר כמה שנים כשמפלס המים ירד, קדחנו עוד 8 מ` בור צר ובו תקענו את צינור השאיבה. מאז, במשך שנים ארוכות הייתי אחראי על הפעלת הבאר והשגחה על אספקת מים מסודרת בכל שעות היממה.
אחרי שהיה לנו מים, התנהלו ויכוחים סוערים על הניצול שלהם. קבוצה אחת נלחמה בעד נטיעת בננות, שניה התנגדה וטענה לפרדס. החלט לטעת תחילה 2.5 דונם בננות. חברים נסעו ליריחו וקנו שם שתילי בננות. מאוחר יותר נטעו 17 דונם פרדס.
ההשקיות הראשונות בבננות היו עדיין מהבאר של לוינסון. את פרדס א`, 17 ד` השקנו במים מהבאר שלנו. היום מספרים על 15 ד` פרדס א` - מה קרה לעוד שני ד`?
סמילנסקי היה אחראי על הפרדסים בסביבה. יום יום היה בא ומתעניין בהתפתחות המשק, בנה לנו גדר, הביא שתילים ועוד.
לבקשתו עקרנו 2 ד` פרדס, במקומם עברה דרך שאפשרה גישה נוחה לפרדסים.
עם התחלת המשק החקלאי ראינו צורך בהקמת רפת. אדומה היה שם הפרה הראשונה. בעזרת נער ערבי הבאתי אותה מסוחר בת"א. בבוקר יצאנו לדרכנו כשהפרה לידינו, ובצהרים היינו כבר פה, כמובן בהליכה. לאחר מכן נרכשו עוד עגלות והרפת התרחבה. את הקמת הרפת ביססנו על החבר פורמן שהיה וטרינר.
הוא נמנה על קבוצת הבחורים הראשונה שעלתה למקום. אני נמניתי על חבורת הדרום, קבוצת עבודה במושבה רחובות, והתגוררנו באוהלים היכן שהיום רחוב אחד-העם. היינו מעטים, כך גם החברים מקב` שילר, היה זה טבעי שנשתדך. התקיימה ארוחת הכרות חגיגית, במשך הזמן נרקמו קשרים עד שהתאחדנו סופית ב- 1928.
אחרי מאורעות 1929 אושר לנו בית ביטחון, מבנה קומותיים בנוי לפי תקנים מיוחדים (היום מחסן הבגדים). שוב התנהל ויכוח סוער שגרם לפילוג בקבוצה: את האבנים היו עושים מזיפזיף. היה זיפזיף עברי, עבודת ידיים יהודיות, והיה זיפזיף ערבי. קבוצת חברים עמדה על כך שיבנו בזיפזיף עברי. לא יתכן שתקציב שקיבלנו ומיועד לביטחון, יעבור לידיים ערביות. לקבוצה קראו חוליות ולאות מחאה הם עזבו את המקום. נשארו מהם איתנו עד היום: חנה בן-יצחק וישראל ול. את הסיפור הזה אני זוכר היטב משום שהקבוצה נסעה לת"א לחפש זיפזיף יהודי ומצאה, גם הגיעו לשמחתי לברית של בני הבכור נתן בהדסה בת"א.
ועכשיו כמה מילים על החבר הותיק, הקשיש בקבוצה. אני חושב שיש להפריד את הבעיה.
ישנם חברים ותיקים-קשישים שיצאו כבר ממעגל העבודה, להם יש עולם שונה מהחברים הותיקים אשר עדין נמצאים בתוך הענף. אמנם קצת קשה לקבוע בדיוק היכן עובר הגבול. מתי מסתיים הותיק והיכן מתחיל הקשיש, זו שאלה מאד אינדיבידואלית. מסיבות שונות אין השכבה הותיקה עומדת בתוקף על מה שמגיע לדעתם לפי הותק. הקשיש כבר אדיש לעניין הזה. יש לו עולם אחר, הבדידות לא נעימה. אם בן או בת הזוג נפטרו, הבדידות קשה שבעתיים.
בקרב השכבה הותיקה, זו שעדין בעבודה, הצטבר ניסיון שאינו זוכה להערכה הראויה מצד הצעירים. הם מעדיפים את הניסיון העצמי שלהם. זו הרגשה לא נוחה. את חילופי הדורות צריך לנהל בצורה כזאת שתעניק לותיק את התחושה שמתחשבים בניסיונו, שמכבדים את דעתו.
מצד שני, כולנו יודעים שכך הוא דרכו של עולם, לא רק אצלנו קיים המצב הזה. לצעירים יש טמפרמנט אחר וכבר אמרו לפנינו; דור הולך ודור בא, והארץ לעולם קיימת.
