שלמה שילר - מחנך, סופר והוגה דעות

 
שלמה שילר       ילדותו         תקופת לבוב         בארץ ישראל         סוף ימיו          כתביו
 

 
שלמה שילר
שלמה (בלאנקשטיין) שילר נולד ב- 1863 בעיירה מיכאלובה שליד ביאליסטוק, למשפחה חסידית אדוקה ועניה. הוא היה עילוי כבר בגיל צעיר, והוריו הועידו אותו בהסכמתו, להיות רב בישראל.
את חינוכו המסורתי עד גיל יח הוא רכש בישיבות ביאליסטוק המפורסמות, בזכות מסירות אמו וסיוע של גבירי העיר.
בהיותו בן יח הוא ברח מגזירת הגיוס לצבא הרוסי לגליציה המזרחית, ובתחנת הגבול אימץ לעצמו את שם המשפחה - שילר.
בשנת 1882 הוא הגיע ללבוב - עיר הבירה של האזור האוטונומי הפולני.
כאן הוא הצטרף לחוגי הנוער הלומד שהתרכזו סביב האגודה מקרא קודש שהיוותה את היסוד לתנועת חובבי ציון. כאן הוא רכש את השכלתו הכללית באוניברסיטת לבוב. עד מהרה הגיע שילר למנהיגות בחוגי חובבי ציון ולבונה החינוך העברי הלאומי בגאליציה המזרחית.
ב- 1910 הוא עלה ארצה בגיל 47, התיישב בירושלים והקדיש את מרצו ואת ידיעותיו לחינוך במסגרת הגימנסיה העברית בירושלים, והיה בין יוזמיה ובין מקימיה. בארץ נתונה היתה אהדתו לתנועת העבודה, אולם במשך 10 שנים לא הצטרף לאף אחת מן המפלגות. ב- 1920 הוא הצטרף להפועל הצעיר והיה חבר הועד הלאומי מטעמה. בועד הלאומי הוא נאבק על עיצוב החינוך העברי, כי שאלת החינוך היא שאלת הציונות, כי ציונות בלי חינוך, בלי תרבות, זוהי האוגנדיות שבארץ ישראל. (כתבים ע` רל)
שילר נפטר בודד וערירי ב- 1925, על שמו קבוצת שילר.
שרגא בר-סלע, שדמות 1987
 

ילדותו
שילר נולד ב-1863 בשם שלמה בלאנקנשטיין בעיירה מיכלובה, הסמוכה לביאליסטוק.
בן לר` זליג בלאנקנשטיין, מחשובי חסידי קוצק, שהיה סוחר עני שהתפרנס בדוחק.
אמו היתה אישה קפדנית מאד ומחמירה במצוות.
בשנת 1873, בהיות שלמה בן 10, עברה משפחתו לביאליסטוק.
הוריו, שרצו בחינוך מסורתי, שלחו את שלמה לטובי המלמדים בעיר. כשסיים את לימודיו בחדר, למד בבית המדרש בחברת שס היוקרתית של העיר, שם רכש שלמה את עיקר השכלתו היהודית, ותחילת השכלתו הכללית.
שלמה הצליח מאד בלימודיו, ובהסכמתו הועידו אותו הוריו לרבנות.
 
במהלך שנות נעוריו החל שלמה לקרוא ספרות עברית בת תקופתו וספרות כללית, שאינה יהודית מסורתית.
שלמה החל מתעניין במאבקים החברתיים שהיו בביאליסטוק באותה התקופה, והחל מתעניין בלימודים החיצוניים, שאינם יהדות.
על רקע זה חלה התדרדרות ביחסי שלמה והוריו, התדרדרות שהובילה כמעט לנתק מוחלט וליציאת שלמה לעצמאות כבר בגיל צעיר.
בעזרת התמיכה של אחד הגבירים היהודים בביאליסטוק, ובעזרתה של דודתו, החל שלמה ללמוד, בנוסף ללימודיו בבית המדרש, את השפה הרוסית ולימודים כלליים נוספים.
 
בהגיע זמן ההתייצבות לצבא הרוסי, עובר שלמה לרובנו שבליטא, וחי בבית אחיו. כאן הוא ממשיך בלימודיו הכללים ובלימודי הקודש, ולאחר שמאמציו להשתחרר מן השירות הצבאי עלו בתוהו - הוא עובר ללבוב, בירת גליציה המזרחית (פולין). השנה - 1882, ושלמה בן 19.
 

תקופת לבוב
ללבוב הוא מגיע לראשונה בשם שלמה שילר. יש הטוענים ששינה שמו בגלל אהדה למשורר פרידריך שילר, ויש הטוענים ששילר היה שמו של בעל הדרכון שקיבל שלמה בלאנקנשטיין בהגיעו לגליציה.
שלמה מופיע בלבוב בחברת צעירים נוספים, אשר נמלטו מגיוס בכפייה לצבא הרוסי הצארי, מבלי שיודעים פרטים על עברו - מניין בא, מה גילו המדוייק וכיוצב.
 
בעשר שנותיו הראשונות בלבוב ממשיך שלמה בלימודים - לימודי גרמנית, פולנית, ולימודים כללים בתחום המדעים, הספרות ועוד.
שלמה צוין על ידי חבריו כאוטודידקט מובהק, ועל כן עיקר השכלתו צבר לבד.
מספר שנים לאחר הגיעו ללבוב הולך שלמה בקביעות לאוניברסיטה ומאזין להרצאות כתלמיד שלא מן המניין.
באותם השנים מתפרנס שילר בדוחק משיעורים פרטיים, לרוב במתימטיקה.
 
שליטתו של שילר בספרות היהודית המסורתית מחד, והשכלתו הכללית מאידך, הפכו את שילר למדריך ולמורה נוער :
דב סדן (שטוק) - הוצא מעלים מספר 38, 28.10.1955
הנוער היהודי הלומד בלבוב, חדור הכרה לאומית, מצא בשלמה שילר את המורה, אשר כוחו המגנטי-הרוחני, המוסרי והחינוכי השפיע השפעה מכרעת על דור שלם של נוער בגליציה. עם הופעת שלמה שילר בלבוב כאילו נתגלו מחדש לתלמידיו כל האוצרות הרוחניים והלאומיים של היהדות בתקיפות בלתי ידועה עד כה. האישיות הנלהבת של המורה, המטען העצום של ידיעותיו הלהיבו את השומעים ורכזו אותם סביב המרכז היוקד של אהבת ישראל והאמונה ביעודו הנצחי.
 
בלבוב ייסד שילר מועדון היסטורי, שבו הרצה על תולדות ישראל וספרותה, ואת מועדוני שפה ברורה שבהם לימד את השפה העברית.
בהמשך מפרסם שילר מאמרים רבים בעיתונות המקומית. למאמריו השפעה רבה על התפתחות התנועה הציונית בארץ ובגליציה.
כותב דב סדן (שטוק) :
תקופת לבוב היא לו תקופת פריסת הכנפיים - אתה רואה את הפליט, שמצא פה מולדתו האחרת, והוא עושה ומעשה, פועל ומפעיל. אתה מעלעל בדפי כתבי העת הפולניים של ציוני גליציה והרי בין רוב המאמרים, שיש בהם הרבה דקלמציה, בולטים מאמריו בצלילות הגיונם, בבהירות מחשבתם, במקוריות תפיסתם. אתה מרפרף על פני כרוניקה של כתבי העת ואתה מוצא את שמו כמרכז, כמאגד - ביחוד של חוגי הנוער. כנואם, כמרצה - בייחוד של תולדות ישראל, הציונות, הספרות העברית. הוא כראש תנועת ההשכלה הלאומית בחוגים אלה, הוא מחנכה, הוא, בעצם, אבי תנועת הנוער הציונית הרצינית, הלומדת, המניחה את הדגש בחינוך עצמי, בהגשמה עצמית
 
חיבורו של שילר הקיום הלאומי של היהודים, שיצא לאור בפולנית היה מפנה יוצא דופן בתפיסה הלאומית יהודית, והשפיע על השקפת עולמם של צעירי גליציה היהודים.
לאחר פרסום חיבור זה הלכה וגדלה בקרב בני הנוער ההערצה לשלמה שילר.
המציאות שהתפתחה בסוף המאה ה-19 בגליציה אילצה את התנועה הציונית להקים אגודות ציוניות של פועלים ופקידים, המהוות את היסוד להתאחדות פועלי ציון, ששילר היה בין יוזמיהן ומקימיהן.
 

בארץ ישראל
ב-1910 עולה שילר לארץ ישראל.
קליטתו לא היתה קלה. בתחילה חשב להיקלט בגימנסיה העברית ביפו, אך זו לא רצתה להעסיקו, ועל כן פנה לירושלים, שם קלטה אותו הגימנסיה העברית הצעירה - לימים הגימנסיה העברית רחביה.
שילר הצטרף לצוות המורים בגימנסיה, שבאותה עת לימדו מספר תלמידים מצומצם בבית פרטי. את הגימנסיה ניהלו באותם ימים המורים בכוחות עצמיים.
בשנת תרעא (1911) נבחר שילר למנהלה הראשון של הגימנסיה העברית.
בצד עבודת ההנהלה וההוראה עסק גם בגיוס כספים להקמת בניין קבוע למוסד.
שילר נמנע מהצעות אפוטרופסות שעלולות להפריע למגמותיה של הגימנסיה, ובעזרת ידידו, הדר ישראל ציפר מלבוב, מצליח לגייס את יהודי גליציה למשימה.
בתחילת שנות העשרה של המאה העשרים, עת התנהל בארץ מאבק השפות, יצא שילר למען העברית כשפת ההוראה בכל מוסדות החינוך בארץ.
 
בשנות מלחמת העולם הראשונה החריף מצבה החומרי של הגימנסיה - ניתוקו של הישוב היהודי בארץ משאר העולם מנע הגעת כספים לגימנסיה.
בשנת 1915 לערך נסגרת הגימנסיה, וציודה מוחרם על ידי הטורקים. שלמה שילר וצוות מוריו ממשיכים להעביר שיעורים לתלמידי הגימנסיה בבנייני בצלאל שבירושלים.
בשלהי שנת 1916 נסגרת סופית הגימנסיה. רוב התלמידים מועברים ליפו, אך שלמה יחד עם חלק מתלמידיו וממוריו, מועברים לגלות בדמשק שבסוריה.
גם בדמשק לא מפסיק שילר לחנך.
כותב  פנחס נאמן ...והימים ימי הרת עולם. יום-יום וצרותיו, שעה שעה וסכנותיה, אבל שעת השיעורים של שילר היתה מעתיקה את כולנו לעולם אחר, עולם האצילות שבה אין שליטה גם לג`מאל פאחה העריץ. הוא יצק בשיעורים כל נשמתו, וברוחו הלוהט חימם את נפשותינו הקפואות.
בשנת 1919, לאחר כיבושה המוחלט של ארץ ישראל עי הבריטים, חוזרים שלמה וחבר מרעיו מן הגלות, ופותחים את הגימנסיה מחדש.
 
בשנת 1920 מצטרף שילר להפועל הצעיר.
מטעמה של התנועה נשלח שילר כציר לאסיפת הנבחרים וכחבר הוועד הלאומי.
במוסד זה הוא נלחם את מלחמת החינוך העברי, כי לדבריו שאלת החינוך היא שאלת הציונות, כי ציונות בלי חינוך, ציונות בלי תרבות - זוהי האוגנדיות שבארץ ישראל.
בנוסף נלחם שילר למען ההתיישבות השיתופית, שהייתה מותקפת על ידי חוגים שונים באומרם שהיא ניסוי חברתי יקר מדי.
 
דומה שלאחר הצטרפותו של שילר לחיים הפוליטיים חזר לפעילות הדומה לפעילותו בגליציה, לפני העלייה לארץ. מיום עלייתו לארץ ועד 1920 היה עסוק בפינה שלו - בגימנסיה העברית, אך מעתה שוב היה דמות ציבורית, שמשתתפת ונואמת באסיפות, ושכותבת ומפרסמת מאמרים.
בשנים אלו צימצם שילר את עבודתו בגימנסיה, עד לפרישתו מניהולה ב-1923.
 

סוף ימיו
ב-1923 נענה שילר לבקשת הקרן הקיימת ויצא לשליחות בפולין, כדי לעורר את העם לגאולת הארץ.
בשליחות זו חלה שילר במחלה קשה, ובמצוות הרופאים חזר לארץ.
בארץ הפצירו בו הרופאים שיחדל מפעילות, אך שילר המשיך בפעילותו הספרותית והציבורית.
 
בחיבורו האחרון של שילר, שבועות מספר לפני מותו, חוזר שילר לנושא הדת, שהיה מהנושאים הראשונים שבהם עסק בראשית דרכו. כמו אז כך גם בחיבורו הזה, נשאר שילר נאמן לקביעתו כי הדת היא חלק בלתי נפרד מתרבות האדם, במיוחד בתרבות הלאומית היהודית.
 
בערב ה` חשוון תרפו (1925) נאם שילר את נאומו האחרון באסיפה פומבית בבית הספר למל. נושא ההרצאה - הכותל המערבי. תוך התחשבות במצבו הבריאותי פנו מארגני האסיפה לאחרים שינאמו, אך לאחר שאחרים סרבו פנו לשילר, והוא נאות לדבר. שלמה דיבר קצרות אך בכל התלהבות הקודש שהיתה עצורה בו.
 
למחרת, ביום ה` בחשוון, עוד נתן את שיעוריו כרגיל, ובגמרו אמר : אמנם הנני מרגיש את עצמי לא טוב, אבל כשיש לי שיעור איני יכול להחסירו.
בו ביום חלה קשות, וביום ו` חשוון הוכנס לביהח הדסה. אותו יום היה שבת, שלא נהוג לקבל בו חולים, אך מפאת כבודו נהגו בו יוצא מן הכלל.
 
ביום יג חשוון תרפו (31.10.1925), שבת פרשת לך לך שלמה שילר נפטר.
 

כתביו
כתביו העבריים כונסו לאחר מותו על ידי ידידיו - כתבי שלמה שילר בעריכת ר` בנימין.
כינוס כל כתביו, שעליו חלם שילר ולהגשמתו ציפה, לא מומש. בעוזבו את גליציה ציפה שתלמידיו ומעריציו הרבים ינקטו יוזמה בשטח זה, אך זו לא יצאה מגדר הצעה של התלהבות.
שילר עצמו לא מצא זמן ומנוחה נפשית הנדרשים למפעל כינוס זה. אף מצבו הכלכלי לא אפשר לו זאת, ובמשך הזמן חדל מכל יוזמה בנושא זה.
האיש שהיה בין מניחי היסוד לתנועה הציונית בגליציה, שעבודתו החינוכית והציבורית ויצירתו הספרותית עיצבו את השקפת עולמם של צעירי התנועה הציונית בארץ זאת, לא זכה שיצירתו תטביע חותמה על הוויית הקיום בארץ ישראל ובעיקר - על התרבות ההולכת ונוצרת בה.
 
עוד נכתבו על שלמה שילר :
במעגלי הגות והגשמה – בעריכת נתן אגמון
גורל והכרעה - דב סטוק סדן
בונה הגשרים - שרגא בר סלע
הגותו היהודית ציונית של שילר - עבודת דוקטורט של שרגא בר-סלע.
                                             נכתב בשנת 1983. נמצא ביד בן צבי.