עלים 1978
הגעתי ארצה מגרמניה לאחר שהתחנכתי בתנועת הנוער הציונית.
סיימתי בגרמניה לימודי אחות סוציאלית והספקתי לרכוש שם ניסיון מעשי כאחות.
בשנתיים הראשונות לשהותנו בארץ, עבדתי במקצועי בכמה מקומות, בין היתר במוסד הילדים אהבה. היה זה בית ילדים באזור חיפה שקלט ילדים קטנים ללא בית. הנס ז"ל ואני רצינו להצטרף לקבוצה (לא לקיבוץ), ומנהיג ציוני מגרמניה היפנה אותנו לקבוצת שילר.
אני זוכרת את יום בואנו לקבוצה. הגענו עם שלוש עגלות עמוסות ציוד ובגדים. שלמה מיר עזר לנו לפרוק ותוך כדי הורדת המזוודות אמר: לאט, לאט, לאט, לאט. מאז ועד היום כ- 50 שנה כשנפגשים בדרך הוא עוד לא הפסיק לומר: לאט, לאט לילי.
היו אז בקבוצה 5 ילדים, 5 בחורות וכעשרים בחורים, כולם עסקו בעבודת חוץ.
כבר ביום הראשון הביא לי דר` זוסמן ארון ישן ובו ציוד רפואי : חצי עיגול פלסטר, 2 תחבושות מלוכלכות, משחה שחורה לא נקיה ומספרים חלודים. הנס רצה לזרוק את הארון, אבל אני התעקשתי והכנסתי אותו. עד 6 בערב עבדתי עם תינוקות ופעוטים ואחרי כן כשחזרו הביתה מהעבודה בחוץ, טיפלתי בהם לאור מנורת נפט באוהל.
לפני שהגעתי לקבוצה, עבדתי בקופ"ח ברחובות ליד אחות מנוסה, וממנה למדתי את הטיפול בפצעים ובמחלות המקומיות.
היות ולא תמיד היה כסף לשלם מס לקופ"ח, לא תמיד הגיע רופא. הרבה פעמים נאלצתי לקחת תינוק חולה על הידיים, סל ובו חיתולים ובקבוק, וברגל הלכתי לרופא בקופ"ח, (במקום בו עומד כיום בית הכנסת הגדול). אמהות לא יכלו לעזור כי הן היו בעבודה.
מאוחר יותר קיבלתי מרפאה. צריף דל וציוד רפואי מקופ"ח: כמה תחבושות נקיות, משחות, מעט כדורים ובמקום סטריליזטור - סיר קטן להרתחת הכלים.
לאחר מכן הפסקתי לעבוד עם ילדים והייתי חובשת בלבד. מבוקר עד ערב היה עלי לטפל בחולים בביתם, לנקות, לרחוץ, להביא להם אוכל וגם לקבל במרפאה. מאוחר יותר, כשהקבוצה גדלה, ומנתה כ- 100 חברים והרבה ילדים, קיבלתי עזרה. היו בתקופה ההיא כמה מחלות נוראות, אבל עדין לא השתמשו בתרופות אנטיביוטיות. אני זוכרת מחלה בשם פפטצ`יה. היא הופיעה בחורף, אנשים שכבו כמו פגרים במצב איום. זה ארך כ- 10 ימים. המחלה וההתאוששות כעבור שבועיים היתה מלווה דיפרסיה.
לא היתה לנו בקבוצה קדחת, אבל קרה שהביאו את המחלה מבחוץ. הקפדנו מאד על הניקיון ועל ידי כך מנענו התפשטות דיזנטריה. במחלה זו היינו נלחמים בעזרת קקאו עשוי מבלוטים של עץ אלון. היתה זו תרופה מצוינת למעיים. דאגתי לבדיקות תכופות של מי הבאר (אנחנו שותים היום מים יותר מזוהמים).
הגיעה קבוצה של הנוער מגרמניה, פליטי השואה. קיבלנו אותם בהתרגשות גדולה, וטיפלנו בהם במסירות.
יחד איתם הגיעו מאירופה מחלות ילדים אשר לא ידענו עד כה. חצבת, שעלת, אדמת וכו`.
התרופות שעמדו לרשותינו בימים ההם היו אספירין, א.פ.צ. ופירמידול.
ברחובות עוד לא היתה תחנת טיפת-חלב, אמהות צעירות שהכירו אותי ולא ידעו לטפל בתינוק באו אלי עם כל מיני בעיות. היתה להם שאלה כזאת למשל: מה לעשות, בכל רחובות אין אף בננה. מה יאכל התינוק? עוד לא היה בית חולים קפלן, מקרים קשים היינו מביאים לבית החולים פרדס כץ או ליפו. בת"א היה בי"ח הדסה, אבל שם כמעט לא קיבלו אותנו, פרט ללידות.
אחר כך בנו את בית היולדות ברחובות שהיה פתוח עד מלחמת ששת הימים. ב- 1953, כשבנו את קפלן, עדין ילדו ברחובות כי המחלקה בקפלן היתה תמיד מלאה. היו אז שיטות רפואיות שונות לגמרי מאשר היום. יולדת לא ירדה ממיטתה אלא לאחר 4 ימים וחזרה למשק רק אחרי שבוע. התינוק היה נכנס מיד לבית התינוקות וכל 3-4 שעות האם היתה באה להניק אותו. כולן הניקו. לכמה אמהות היה קצת פחות חלב. היו מקרים בודדים שאם הניקה גם את התינוק של חברתה, מאחר ולא היה לה מספיק חלב.
ברית היו עושים לפעמים בבי"ח קפלן אצל רופא, לרוב בבית.
היו אז כמה מחלקות בלבד בקפלן במבנים בני קומה אחת, מרוחקים מעט אחד מהשני. הצוות הרפואי היה קטן, הכרנו אחד את השני, האווירה היתה נעימה והיינו בקשר הדוק עם רוב הרופאים. בי"ח היה פתוח לביקורים רק 3 פעמים בשבוע, אבל אנחנו הורשנו להיכנס תמיד. את הדרך לשם עשינו ברגל (לא את הסיבוב שעושה הרכב). חצינו דרך גבעת הבדואים.
זכורה לי תקופה קשה במיוחד במלחמת השחרור. פינו את היישובים ניצנים, ניר-עם, גזר. הבחורים נשארו להילחם ואילו את האימהות (חלקן אלמנות) עם ילדיהן אירחנו בקבוצה ועשינו כל מה שאפשר כדי שיהיה להן טוב.
זמנים אחרים היום. הגישה הרפואית השתנתה. פעם היה חשוב טיפול אישי, היחס החם, לנגד עינינו עמד האיש החולה. היום יש מדע הרפואה.
בשיטות הישנות גידלתי בקבוצה ילדים נהדרים, שהיום הם כבר סבים. בבנים שלהם גם כן הספקתי לטפל, בנכדים מטפלות כבר אחיות צעירות. אחרי כל כך הרבה שנים, נוצרו קשרים ויש יחס הדדי של כבוד. אני עוברת היום בשבילים ונפגשת עם הפעוטים בהם טיפלתי; דב, עזרא, נתן, גורי, רותי, זלמה, יש לי הרבה סיפוק ונחת.
