אדם לא בא להתארח בחגיגת היובל של מקום הולדתו ונשאר אדיש. אדם שנולד וגדל במקום מסוים, בפרט בקיבוץ, משאיר שם את חוויות ילדותו ונעוריו - מהיקרות שיש לאדם בחייו.
בן קיבוץ שעזב, יודע היטב שהינו בן לתנועת התיישבות גדולה, אשר לה חלק נכבד ביותר בבניין הארץ וכן חלק בניסיון של בניית חברה חדשה. עם השנים הוא לומד לסלוח לניסיונות שנעשו על גבו, בידעו שהיתה לו זכות ראשונים להיוולד ולגדול כדור חדש בשיטת צורת חיים חדשה, אשר אפילו אם אינו ממשיך לחיות בה, הוא יודע ומבין את מניעי היווצרותה וכן את קשיי התפתחותה.
אדם אינו מוחק את עברו, לא כל שכן בן קיבוץ. אך אקט העזיבה, למרות שאינו קל ולפעמים גם אינו מהיר וקצר - עדיין אינו סופה של פרשה. במשך זמן ארוך למדי, עדיין הוא תוהה על הינתקותו ממקום היוולדו וגידולו.
עזיבת קיבוץ אינה רק מעבר ממקום למקום. זו עזיבה של צורת חיים מלאה הכוללת את כל חייו של האדם. צורת חיים המלווה במחשבות, רעיונות, אידיאות וכן רגשות וחוויות.
קושי וכאב נוסף הניצבים בפני העוזב, הם לא רק הקושי להסתדר במקום חדש אשר בו פועלים חוקים שונים לחלוטין, אלא גם ההרגשה והכאב של שריפת גשרים, הרגשה של לא רק שגרמת קשיים לעצמך, אלא קוממת נגדך את כולם.
לכן, מרוממת היתה הקריאה שנשמעה מפי שניים, מעל הבמה המרכזית, אל בנינו לשמור קשר אתנו, להראות לבניכם את מקום הולדתכם וכו` (סליחה על אי דיוק בציטוט). קריאה זו שיצאה מהלב נכנסה ללב. קריאה אשר במשך שנים ציפינו לה, או לדומה לה. קריאה שהתמהמה זמן כה רב עד שהתייאשנו וחדלנו לצפות. אנשים רוצים בקשר, אינם רוצים בשריפת גשרים.
הארץ מלאה בעוזבי קיבוצים מצד אחד וכן התנועה הקיבוצית נמצאת קצת בבידוד. כעת מרגישים אנשי הקיבוצים, וקבוצת שילר בתוכם, שאם אינם יכולים לשמור על קשר עם כל עוזביהם - לפחות יקיימו אותו עם בניהם. ואכן, כך צריך להיות. עם הבגרות לומדים להשלים וכן להתפייס לגשר על ניגודים וחילוקי דעות.
צורת הקשר בין הקבוצה לבניה שבחוץ, עדיין לא ברורה, אך משהוברר שהקשר רצוי לשני הצדדים, גם הדרך תימצא.
אני מברכת את הקבוצה ליובלה על מה שכבר נעשה ומה שעתיד להיבנות, ומאחלת שאכן נמצא דרך לשמירת הקשר בין הקבוצה לעוזביה.
ברכות ושבחים למארגני שנת היובל וחגיגת היובל, על כל מבצעיה הרבים והשונים.
