ליובלה של קבוצת שילר - 1977
הנה את כבר בת חמישים, ובכל זאת נראית מיום ליום יפה יותר.
מעולם לא היית מה שמקובל לחשוב אחד הקיבוצים הנושאים ברמה את דגל השוויון, הסוציאליזם ואחוות העמים גם לא התיימרת לכך וטוב שלא. תמיד נאלצו ילדייך וחברייך לעמוד כמתנצלים אל מול השאלה הבנלית, המלגלגת: האם אתם בכלל קיבוץ? הרי אתם שכונה של רחובות!
נכון, אנחנו לא קיבוץ. אנחנו קבוצה מאד מאד. עדיין. היחידה בתנועה שהשם קבוצה עדיין צמוד אליה באופן אורגני, כי איך אפשר לקרוא ליישוב סתם שילר?
ולא רק בגלל שמנו אנחנו קבוצה. אנחנו משפחה מאד מאד מלוכדת ואוהבת את המקום היפה שלנו, אשר ממנו לא נשקף שום נוף מיוחד במינו - אין לנו לא הרים ולא ים ולא יערות. אולי משום כך טיפחנו לנו נוף פנימי משלנו - גינון ציבורי, המכסה כל פינה בשטח, וגינות פרטיות המעובדות באהבה ובטעם רב.
לא הוצאנו מתוכנו גדולי רוח ומנהיגים מקצועיים, אך גידלנו משק חקלאי מגוון ומפואר, והבנים ירשו מאבותיהם את החריצות, ההגינות והאהבה ליפה, לנקי, לרמת חיים הוגנת, אפילו כשהקופה לא היתה כל כך מלאה.
תמיד היו ילדינו לבושים יפה. מזה שנים רבות נוהגים לגהץ אצלנו אפילו חלק מבגדי העבודה, ומעולם לא אכלנו בצלחות מפלסטיק...
שטויות? על פי זוטות שכאלה נבחן ביתו של אדם. אלה הם הדברים המקנים לו תחושה, שזהו המקום שבו יחיה תמיד, שזהו לא רק מחנה מעבר.
לא פעם היינו החלוצים למה שנקרא חריגים בתנועה הקיבוצית. כך במעבר לתקציב כולל וכך גם באימוץ שיטת הלינה המשפחתית. תחילה ננזפנו, ואחר כך באו הקיבוצים הטובים ללמוד איך עושים את זה בצורה מסודרת.
מאות רבות של נערים עולים עברו בך, קבוצת שילר, ולכולם נשארה פינה חמה בלב המוקדשת לך. עשרות מהם נענו להזמנה ובאו לחגוג אתנו את יובל החמישים. הם באו עם ילדיהם ונכדיהם, ועיניהם בורקות משמחה וגעגועים: כאן חיינו את שנותינו הראשונות בארץ ישראל, וכאן למדנו איך חיים חיי חברה של שותפות בטוב ורע.
ביום שלפני החג, עלינו כולנו לבית קברות המטופל במסירות רבה, כמו באנו לחלק את שמחתנו עם אלה שלא זכו להשתתף בה וחסרים לנו ביום זה שבעתיים.
שנה שלמה היו כל האירועים מכוונים אל היום הגדול, אל חגיגת היובל, שאליה הוזמנו בנים וחברים, שעזבו במשך השנים, ידידים וחברי קיבוץ שכנים, עולים חדשים מרחובות הסמוכה. הקמנו פארק הרפתקאות משוכלל - הכל בגיוסים מחוץ לשעות העבודה - ארגנו יום הותיק ויום הילד וערבי זיכרון ושירים, שמהם נשאב החומר למחזמר שהעלינו בשמחת תורה.
גם המחזה לא נכתב יותר מדי ברצינות - לגלגנו על עצמנו לא מעט, ולא נתנו לנוסטלגיה ולאידיאליזציה של העבר להשתלט עלינו.
מה לעשות, אנחנו מאוד נורמלים. לא קורצנו מחומר של מסתגפים - זה לא עוזר הרבה בחיים. פיתחנו לנו הומור משלנו והנחלנו אותו לילדינו יחד עם כל התכונות שציינתי לעיל.
לא קלטנו המונים, אולי אין לנו נטייה לכך, אך רב בנינו נשארים לחיות אתנו, והם נקלטים מהר מאוד במערכת העשייה. אין לנו ולהם ברירה אחרת - אנחנו קיבוץ ותיק וקטן, ורק כ-60% מהחברים הם צעירים ובינוניים והמלאכה מרובה.
עכשיו נוכל לנוח מעט מהמתח וההתעלות של שנת היובל. ואחר כך נמשיך באותה הדרך לקראת ה-75, באותה מידה של אהבה וקשר שיש לנו אליך, קבוצת שילר.
