ברוך שקיימנו והגיענו לזמן הזה, ולו רק בכדי לראותה פעם אחת ויחידה.
סוף סוף היא הגיעה, איזה כיף! סוף סוף באה גם אלינו.
ריבונו של שילר - הפסדנו 45 שנים של נוסטלגיה סביבה, אך לכל הרוחות - היום היא פה, וזהו!
איזו יפהפיה, אילו ממדים, איזו אצילות, איזו הופעה צבעונית ומשובצת. להביט בה ולהתמוגג, להשתלהב ולחוש בגודל הרגע.
ולפתע הלב נצבט, אתה נתקף געגועים עזים לדבר שלא היה לך עד היום.
פתאום אתה מרגיש בחסרון של המון המון שנות ילדות, שנות ילדותך בהן היא פשוט לא היתה קימת.
חישבו נא לרגע מה היו תחליפיה באותם ימים...
עמוד חשמל רקוב בשביל אחת, שתים, שלוש, דג מלוח!, או משטח בוץ עבור קלס.
האמינו לי - זה חסר לי! למה לנו לא היה ?
והם, אותם ילדים של היום, האם מסוגלים הם להכניס לראשם הקטן והפרוע איזה דבר פנטסטי הוא אותו דבר שאפשר לקפוץ עליו, לרוץ עליו, לזחול עליו, (ואפילו לא להתלכלך! איזה אושר להורים) והוא כזה רחב וגדול, כזה אין סופי... לא, ודאי שאינם מסוגלים, רק כל מי שהזדמן לו להיות פספוס באותם ימים רבים וארוכים של אז בימים רק הוא מסוגל להעריך נכונה גודלה הפרספקטיבי.
אחת, שתים, שלוש, דג מלוח!, מי בא מחבואים?, אני תופס!
ריבונו של שילר - איזו רחבת חדר אוכל מקסימה - איזו רחבה !
