עלים 24.04.1967
והנה, נעלם גם השריד האחרון אשר העיד על כך שפעם אפיית לחם היתה שייכת לענפי העבודה, ועם זאת הדאגה לעובד בה.
החברים הותיקים ודאי זוכרים את הפינה הצרה מאחורי חדר האוכל, הצריף והבריכה, אשר בה קיימה בחורה את יום העבודה שלה, המכובד - לאפיית פת הלחם היום יומי לחברים. עבודה קשה ומפרכת היתה זאת, וגם פרימיטיבית. חימום התנור נעשה בעזרת אש עצים. בגחלים שנשארו החליקו במחסן את בגדי השבת.
דרך ארוכה צעדנו עד הגיענו הלום. הרבה חברות אחת אחרי השניה, למדו ועבדו במאפיה והעבודה הזו נתנה להן סיפוק רב. במרוצת הזמן הקימו בניין ותנור חדש ומשוכלל עם הסקת מזוט. גם בני הנוער למדו מקצוע זה במקום עבודה והם הביטו מלאי גאווה על תוצאות מעשה ידיהם.
לפני כ-20 שנה עבר העניין לידיים של גברים. מספר החברים גדל והקושי הפיסי ללוש בצק גדול יותר, הביא לקניית מלוש חשמלי. היו כמה ייעולים נוספים כמו:
1. עובדות המטבח ניצלו את התנור אחרי אפיית הלחם, לאפיית פשטידות ועוגות ולחימום האוכל.
2. אחרי העבודה עמדו החברות בתור להשתמש בחומו להכנת כל מיני דברי מאפה לבני משפחתם.
3. ילדי הגן היו באים בשיירה עם תבניותיהם בימי שישי למאפיה .
4. סבתות שומרות מסורת החזיקו בו את תבשיליהן לשבת.
כאן היה מקור למים חמים, טרם שהיו תנאים נאותים, או, שהיה קורה איזה שהוא קלקול, היו באות המטפלות עם דליהן לקחת את מי האמבטיה עבור הטף.
בתפקיד נכבד אחר אני נזכרת והוא, בימי הגשמים ייבשו על התנור את מגבות וסינורי המטבח ואפילו החתולים נהנו ממקום חם ויבש (מי לא זוכר את מני?).
התנור היה כעין ידיד טוב ועוזר.
כל זה עניין העבר הוא. לפני כמה שנים הפסיקו לאפות בבית מטעמי יעילות, והתנור עומד קר ועזוב, ללא תועלת. אחר כך ראינו את הבניין כמה שבועות ללא גג, דלתות וחלונות פעורים, כמו עיניים ריקות.
ביום בהיר אחד משך רעש מחריש אוזניים את החברים לקרבת חדר האוכל. בולדוזר ענק השלים את המפעל, גרף חתיכות בטון גדולות, ברזלים, שברי עצים, גושי אדמה, הרים העמיס כמו גבעולי קש והשאיר מקום ריק, שטוח - חלל...
חברים וילדים עמדו והביטו, וכך נעלם ענף הלחם וכל הקשור בו ושהיה יכול להזכירו לנו.
