ביוזמת נעמי קרמיש ובהסכמת הקבוצה התקיים אצלנו באחת השבתות כנס חברת נוער ג`. מחברה בת עשרים איש, הופיעו שנים עשר. שניים נפלו במלחמת השחרור, יהיה זכרם ברוך; שלושה ירדו מהארץ ואחדים לא יכלו מסיבות שונות להגיע.
נעמי קבלה אותם במועדון, ליד שולחנות ערוכים ויחזקאל ברך מטעם הקבוצה. בצהריים, בחדר האוכל, הייתה שמחה ורעש גדול ולחיצות ידיים עם בוסים של אז. אחרי כן ישבנו ליד שולחן עגול וכל אחד מהם סיפר את קורותיו מן הרגע שעזב את הקבוצה. כמניין חברי הקבוצה הותיקים ישבו איתנו. הייתי נרגשת עד דמעות בשומעי באיזה גילוי לב ספרו על הצלחות וכישלונות, על נישואין לא מוצלחים ועל גירושין, על חיי משפחה מאושרים, על אימוץ ילדים וכו` וכו`. הבנים כולם היו בבריגדה, השתתפו במלחמת השחרור ושרתו בתפקידי בטחון שונים.
כיום, אחד מהם הוא מהנדס העובד בצינור הנפט לאילת, אחד מורה תיכוני למקצועות ריאליים, אחד עובד בביטוח, אחד במס הכנסה. חמישה נשארו בקבוצות (מצובה, מנרה וקבוצת שילר). הבנות השתלמו במקצועות שונים: בישול, חובשות, הוראה ואומנות. כולם בעלי משפחה ואפילו הרווק האחרון הודיע שהוא עומד להתחתן...
זיכרונות? כן, אני זוכרת...
הם באו לפני פרוץ המלחמה, ישר מספסל הלימודים. הם היו יפים, בריאים, צוהלים ובעלי ידיעות. היה צריך להרביץ בהם רק את השפה העברית ולקרב אותם ליהדות (היסטוריה, תנך, ספרות).
הבית שלהם עוד לא היה גמור ואני לא היססתי להציע להם לכמה לילות את בית האריזה הישן, ומצע קש על הרצפה. רגע לפני צאתי משם, קפץ נחש שחור ענקי מתוך הקש, ואני נבהלתי, כי טרם למדתי טבע בסמינר ולא ידעתי שהוא איננו מסוכן.
לחברה לא הייתה מטפלת, רק מורה ומדריך והחדרים היו די מלוכלכים (בעיקר חדרי הבנים), באמצע ישבו הבנים בתוך כילות ועם פרוסת לחם בריבה ביד וקראו ספרים. הספורט עוד טרם כבש את העולם, הבית של הנוער הזה היה ללא נוחיות וללא חשמל והלימודים התקיימו בסוכה מוקפת רשתות. הייתה זאת בשבילם מנת חלוציות אחרי הבית המסודר בחו"ל.
בסוף ציינו כולם שהשנתיים ההן בקבוצת שילר נתנו להם יסוד ברור לדרך החיים.
עם חשכה נפרדנו מהם מתוך התרגשות רבה, הם, ואולי גם אנחנו לא נשכח את היום הזה...
