בשנת 1956 , בהיותי תלמיד כתה י` בבית ספר תיכון עש דוד קלעי בגבעתיים, קרא לי חברי חיים דגוני ז"ל וגילה את אוזני שהוא מתכנן, לחופש הגדול, מחנה עבודה. לחודש ימים. מחנה עבודה פירושו קיבוץ.
מהורי החלוצים למדתי שקיבוץ נמצא בנגב, חולות, חוסר מים, חקלאות, שמחת חיים.
שמחתי. הסכמתי.
יצאנו לקבוצת שילר. לא ידעתי לאתר המקום. נאמר לי ליד רחובות. התאכזבתי. רציתי הרפתקה.
באנו, חבורת גברברים. 8 במספר. למחנה העבודה.
שוכנו בשני מבני אלומיניום שהיו ממוקמים בחלקה הדרום-מערבי של הקבוצה. בדרך לרפת ולמתבן.
שובצנו לעבודה.
אני בגן ירק. חיים קרשפין המרכז.
אני עירוני. ראיתי פרדות. מעולם לא רתמתין. לא הולכתין.
יום העבודה הראשון. לקחוני לאורווה. הראו לי פרדה. שמה פרח מזכרוני. לימדוני לרתמה לעבודה.
הצלחתי.
הולכתיה לגן הירק.
שם העברתיה למדשנת חד טורית. דישנתי זבל ראש. בתירס.
הימים ימי קיץ לוהטים. התירס נזרע בכיוון צפון-דרום. לא כיוון הרוח נושבת. גבעולי התירס הגבוהים והצפופים לא איפשרו חדירתה. ולוא טיפה אחת. נטפתי זיעה. חיכיתי בכיליון עיניים להפסקה.
נער עירוני מפונק שכמוני. הידד, עת ההפסקה הגיעה.
חשבתי שאני המפונק מכולם. איפה? היו עימנו נערים שהיו ידועים בחזקם הפיזי. אני הייתי החזק שבינינו, כך הסתבר.
חברי הגיעו. עייפים. מזיעים כמוני. מילאו כרסם במיץ לימון ממותק. נשכבו פרקדן לנוח.
אני הייתי עייף אך גם רעב. רעב כשם שמעולם לא הייתי. היינו שמונה. שבעה נשכבו לנוח. לא אכלו. בלסתי גם את מנותיהם. טבלתי קציצות הבשר בשמנת (רחמנא ליצלן), הוספתי ירקות. אכלתי בתאוה. את הלחם הותרתי לארוחת 4.
בדקות שנותרו, בשקט ששרר במקום, בין הישנים, נחתי גם אני.
ההפסקה תמה. יצאתי. חברי עדיין שכובים במקומותיהם.
כך היה כל יום.
בגמר העבודה. החזרתי הפרדה. חזרנו לחדרינו.
ישבנו. עייפים ורצוצים. נערים עירוניים מפונקים שכמונו.
אחד מאיתנו, יעקב בן יעקב, יצא לתור האזור. חיפש ומצא הדרך לחדר האוכל. ידע שבשעה 16:00 מוגשת ארוחת 4. לחם שחור (היום אחיד), גבינה, ריבה ותה, לא מתוק, בקנקני אלומיניום.
חזר. קרא לנו. לכל העייפים.
אני אכלתי ארוחת צהריים גדולה. לא הייתי רעב. מים שתיתי מהברז שליד מגורינו. ויתרתי.
הסתובבתי. גיליתי הבריכה. התבוננתי. חזרתי למגורינו. פגשתי חברי. החלפנו לבגד ים ו-יאללה, לבריכה.
קבלת הפנים בה התקבלנו לא היתה מלבבת במיוחד.
היו שם צביקה, שלימים, כשהתידדנו, ניגן באקורדיון ואנו שרנו.
היה שם כדורגלן בשם יורם ברגיל. הפועל רחובות. אני שחקן בהפועל רמת-גן. תחרות בריאה וידידות.
היה עוד כדורגלן בשם אילן טננבוים שלימים עשה חיל בספורט.
היו גם עלמות חמד. האחת נקראה בישראל אהובה. שער בלונדי שופע. בגד ים טורקיז. חברותית (מאד). משאת נפשנו.
אחת שמה רבקה`לה. ילדת חוץ. קטנה, רזה. גוש אנרגיה.
היתה גם תמנע קרה. בעבר בת כתתי בבית ספר עממי ע"ש בארי כצנלסון בגבעתיים. אביה היה מפקד בסיס מודיעין. ילדה מסתורית.
היתה נירה. פלטה ליישור השיניים. שער שטני ארוך. אגן ירכיים. בגד ים כחול.
היתה יעל. מלאת גוף. חייכנית. שער שטני בתספורת קרה.
והיתה גם חברתנו הטובה זלמה, אחות צביקה. נשואה טריה למוטי מוקסיי. כדורידן הפועל רחובות. המפשרת והעוזרת לנו בכל.
סדר יומנו היה קבוע. קימה 05:30. (נערי העיר המפונקים התרגלו). לגימת תה בחדר האוכל. עבודה. ארוחת 4. בריכה. ארוחת ערב. סיבוב במוסד החינוכי. לעיתים שירה לצלילי צביקה האקורדיוניסט. לישון לקראת קשיי המחרת.
המחנה מתקרב לסיום. חבל. הכרנו רבים. רכשנו חברים. עלינו לעזוב.
האמת? קשה עלי הפרידה. היום, 50 שנה לאחר, אודה שלא אחת שקלתי השארות או חזרה לקבוצת שילר.
להרגשת הרצון הזה הוסיפה מסיבת הסיום שערכו לנו נוער הקבוצה.
שבת אחרונה. שעות הצהריים. ביקור בלתי צפוי. משלחת מבנות המקום מזמינה אותנו למסיבת הסיום.
המועד: מוצ"ש.
הלבוש: רגיל.
התוכנית: ככל שיעלה על דעתנו. מאחר ובימים ההם לא שמעו על סמים, לא קנו ולא עישנו, גם המסיבה האמורה היתה נקיה מסמים.
נהנינו. אני מקוה שכולם. הסתיימה בשעות הבוקר המוקדמות. למחרת היו כל משתתפיה סהרורים.
בבריכה, ביום א` אחה"צ, העברנו רשמים וחוויות. מחר אנו חוזרים לימי החופש האחרונים ולשגרת הלימודים.
חבל. נותרו עימי זכרונות מאד נעימים. לראיה: אני זוכר שמותיהם של חברים שעימם לא התראיתי מזה דור.
כל טוב לך קבוצת שילר. תמיד אזכרך כמקום נעים.
חבל על מגמת ההפרטה. הפרטה נעימה.
שוב לא תהיי לכשהיית.
שנה לאחר מכן יצאנו למחנה עבודה לשכניכם, קיבוץ גבעת ברנר. קיוינו להנות כמו אצלכם. לשווא.
אין מקום להשוואה.
פברואר 2003. אני בחצר קבוצת שילר. בדרכי לאילנה ואלחנן. ביקור ראשון אצלם. לא מכיר, לא מוצא דרכי. מחפש לבקש הנחיות.
הראשון שנקרה בדרכי היה מוכר. אני פונה אליו: האינך חיים קרשפין? האיש מקבל שוק. עונה: כן.
הכרתיו. הוא לא השתנה במאומה. אותו קלסתר. חביב כשהיה. חברותי. מסביר פנים.
אמרתי לו שאני מכירו ממחנה העבודה. 1956. גן ירק. לא זכר.
נכנס לרכב. הובילנו עד לבית האוקו`אים. אמר שלום. נעלם.
תודה לך חיים.
אמיר סיגל
קיסריה 21.03.2003
