על הרגש הלאומי ורגש המולדת

עלים 1980
 
ביג בחשון תמלאנה 55 שנה למותו של שלמה שילר, אשר על שמו נקראת קבוצתנו. נביא מעט מדבריו על הרגש הלאומי ורגש המולדת
 
הנושא התמידי של היהדות הוא האומה העברית, שתפקידה לקיימה בשלימות ולהגשימה בחייה
 
... אצל עם מחובר לקרקע שלו, מכיל רגש המולדת כשלעצמו את הרגש הלאומי; ומשום שהוא נשען על רשמים לאין קץ ומתדפקים בכל עת ובכל שעה על שערי החושים, לכן הוא, רגש המולדת, הנהו הכוח המעמיד לאומה את חוט השדרה שלה, והוא גם מבטח-עוז לה ביום צרה. לא כן אצל עם תלוש וחלוש; רגש המולדת שלו הוא רק געגועים אל מולדת, געגועים מעורבים בתעיות הדמיון, והרגש הלאומי שלו הוא רוח ארטילאי.
דומה הוא לאילן בלי שורשים עמוקים בקרקע, שכל רוח שאינה מצויה עוקרתו והופכתו על פניו; ויש שדוקא בשעה שיידרש ביותר, בשעת הסכנה, ייהפך למקור אכזב.
הרגש הלאומי (וכן רגש המולדת) אינו גודל קבוע, כי אם גודל מתחלף, שניתן לשיעורין, השונה אצל בני אדם שונים ובעיתים שונות, בעיתות השלום והמלחמה. כמו לגבי כל תופעה נפשית כן חלה גם עליו מידת החוזק, מדרגת האינטנסיביות, וישנו סולם בעל דרגות אין-מספר של רגשות לאומיים, החל ברגש האפסי והעקר, שהוא חדל אונים להתיז ניצוץ כל-שהו של רצון ומפעל, וכלה באקסטזה לאומית, המובילה ישר לידי התבטלות הישות הפרטית ולהקרבה עצמית. מדרגת חוזקו ויכולתו של הרגש הלאומי מותנה בשני מומנטים, אובייקטיבי וסובייקטיבי;  בהיקפם, שהותם ועומקם של השיתופים הקיבוציים, ובכוח הסימפטי, בכושר ההחייאה, או בכשרון האנימיסטי של היחיד. ומכיוון שכל עיקרה של הלאומיות עצמה, במידה שאין היא הפשטה בעלמא, הוא ברגש החי של נושאיה, לכן גם ערכו של הלאום עצמו ניתן לשיעורין. אין מספיקה איפוא הידיעה אם קיבוץ היסטורי מסוים הוא לאום או לא; יש לדעת עד כמה ובאיזו מידה הוא לאום.