שלמה שילר - משה גרוסמן

קטעים מיומנו של תלמיד הגימנסיה העברית בירושלים בימי המלחמה

יום ד` יח תמוז תרעו

ספר הגימנסיה העברית בירושלים
 
אני התלמיד מכיר איש גדול זה, זה שנתיים וחצי. אמנם השפעתו העיקרית עלי התחילה בשנה האחרונה במחלקה השישית, מאז התחיל ללמד אותנו עברית, אבל זוכר אני שגם עוד לפני שנתיים, במחלקה הרביעית, מאז הכרתי אותו וכבר עמדתי לפניו ביראת הכבוד. ידעתי כבר את ערכו הגדול. וזוכר אני שלא רק אני, אלא לכל המחלקה כולה, היה אותו יחס לבבי לאיש הזה. וזה אפשר היה להכיר בשעת שיעוריו. כולם ישבו שלווים ושקטים ושמעו את דברי האיש מתוך יראת כבוד...איזו שלווה נעימה נסוכה היתה על כל המחלקה בהיכנסו לתת את שיעוריו. רגשי כבוד ריחפו בחלל המחלקה, כאילו הרגשנו כבר את ערכו וכבודו של האיש!
 
והנה עברה השנה ההיא - עברתי למחלקה החמישית - ואז בא המשבר. ובימים ההם, בעת הצרות והמצוקות, בעת שההתקרבות למורים התחילה, התחלנו להכיר ביותר את שילר ולחבבו. אם אמנם השפעתו עלינו עוד לא נראתה כל כך, אך כדאי היה כבר אז לאהבה גדולה מצדנו. דיבור קטן אחד שהיה נפלט מפיו, היה עושה עלינו רושם גדול מאוד, וגדולה היתה התקשרות בינינו. ודווקא בזו השנה, בשנת הגסיסה של הגימנסיה, הכרנו יותר ויותר את המנהל - המחנך והשפעתו עלינו נראתה במידה הרבה יותר גדולה. כיצד יכול אדם להשפיע במידה מרובה כל כך...
 
בעיקר היתה ניכרת השפעתו בימים האחרונים, מאז שנגזרה הכליה על הגימנסיה.
אם קודם יכול היה להשפיע באופן סתמי מבלי לדבר בלשון נוכח, עכשיו אי אפשר היה לו: פחוד פחד, אולי עוד לא אמר מה שצריך בתור מחנך, בתור מורה, והתחיל להשתדל להשפיע כמעט באופן ישר, בלשון נוכח, וגם הלימודים היו לו לעזר, כי בזמן ההוא התחלנו ללמוד מפיו גם שמונה פרקים לרמבם, וכך מצא לו כר נרחב להשפעתו המוסרית. ומלבד זה, בכל הזדמנות שמצא לו דיבר על הלאומיות, על עם ישראל, ארץ ישראל, המושבות העבריות וכו`.
 
ובינתיים הימים עוברים וחולפים והקיץ מתקרב. וביום אחד, כשלושה שבועות לפני החופש הגדול, נפוצו שמועות על דבר סגירת בתי הספר לרגל התפשטות מחלות, ועל דבר קבלת החופש מהזמן הזה עד ראש חודש חשוון. ואנו עוד עומדים ומפקפקים באמיתות הדברים האלה, והנה הודיעו לנו בגימנסיה, באמצע הלימודים של היום, כי היום הוא היום האחרון. לאושרנו, היו לנו ביום הזה שלוש שעות עם שילר, ומה גם השעה האחרונה ביום האחרון! שעה של שיעור בתלמוד היתה זו, אך נכון יותר, שעה של התרגשות, שעה של רגשות הפרידה מבית הספר החביב ומנהלנו-מורנו-מדריכנו!
וגדולה היתה שעה זו - השעה האחרונה, לעולמי עד לא אשכחנה!
 
שילר נכנס למחלקה וביקש את התלמוד, כרגיל. לקח אותו בידיו, אך לא אל הספר לבו ברגעים של חורבן המוסד - משאת נפשו-ברגעים של פרידה מתלמידיו-בניו!
הספר נשאר מונח על השולחן כשהוא פתוח, והוא לא יכל להתאפק והתחיל לדבר.
דיבר אז מילים מעטות, מילים חמות הנובעות מעומק הלב, מילים המביעות צער עמוק של פרידת אב מבנו, על פרידת חברים טובים שנתקשרו בקשר אמיץ. קודם כל הודיע בצער גדול על דבר סגירת הגימנסיה ואחר כך הוסיף: צר, צר מאוד להיפרד...הן כל כך קרובים היינו במשך זמן ארוך כזה. יחס משפחתי היה בינינו... הוא נגע בנימי ליבנו והלב חשב להתפרץ...
וכדואג לעתידנו, כאב טוב הרוצה בטוב בניו, מוכרח היה לנגוע ברגעים אלה גם בעתידנו, באותו הזמן שהיה רחוק מאתנו. הרבה דיבר על החים העתידיים שלנו, על הדרך שבה אנו צריכים ללכת. וזוכר אני את המילים שיצאו אז מפיו בסיכום דבריו: על הכול צריך להביט בחיים מתוך השקפה לאומית ומוסרית! אלה הם שני הדברים העומדים בראש עתידנו!. וככה עברה גם השעה האחרונה הזאת, הרגעים הנעימים האלה, מתוך רגשות הנובעים מקרב הלב.
אך גם זו עוד לא היתה השעה האחרונה, עוד שעה אחת גדולה ממנה עתידה לנו.
 
עוד כולנו עומדים נרגשים בהשפעת היום האחרון, עוד לבות כולנו מלאים רגשות, רגשות הערצה חזקים וגדולים למנהלנו הנכבד, והנה באה שעה שנייה, שעוד הגדילה בנו את ההתרגשות והוסיפה על ההתפעלות הקודמת: שעה של חלוקת תעודות היתה זו (יותר נכון הקראת הציונים).
השעה 5 לפנות ערב. נתאספו תלמידי כל המחלקות, השרידים אשר לגימנסיה. מעטים היו השרידים האלה בשעה זו, כי אחדים לא באו מסיבות שונות. גם קבוצת המורים היתה קטנה אז - פחות מן הרגיל.  וכולם נצטמצמו באולם אחד, באולם של מחלקתנו.
גדול הוא האולם, אך מה שמם הוא! רק קרניים אחרונות של פז, קרני השמש האחרונות, השרו בו רוח חגיגית במקצת.
דממה. נכנסו כל המורים והביאו איתם עוד עצב כפול...איטית היתה הליכתם, צעדים איטיים וחרישיים...הולכים הם ללוויית הגימנסיה...לקח לו כל אחד מקום בצד, אך שילר ניגש אל השולחן הכבד, זו הקתדרא, ויעמוד. פניו היו חוורים וכולו הביע צער גדול...עמד ולא ידע במה להתחיל, אך לבו בו כהולם פעם...דממה כבדה העיקה בחלל החדר.
ופתאום נשמע מתוך הדממה המעיקה קול מהול בעצב ומלא צער. תלמידים ותלמידות פתח הוא דבריו  התאספנו עתה לחלק לכם את תעודותיכם בפעם האחרונה. רגילים היינו בכל שנה ושנה, בשעת חלוקת התעודות, להתאסף באולם הגימנסיה והוא כולו מקושט...ודגלו, דגל הגימנסיה, דגל נקי (פה הרגישו שינוי הקול: הוא רועד), דגל טהור. דגל בלי שום כתם...ופה התפרץ בבכי והמשיך דבריו מהולים בדמעות. האמנם? שילר בוכה לפני קהל מוריו ותלמידיו? האמנם. כן, רואה אני את הדמעות ושומע את הקול המלא בכי. וככה המשיך דבריו. דיבר על הגימנסיה, על מטרתה, על שאיפות המורים, על עבודתה הצנועה של הקבוצה הקטנה הזאת...ודיבר על התקופה ההיא, שהגימנסיה כבר פרחה ושגשגה...מטרת המורים כבר הולכת וקרבה...ועוד מעט ומוסד משוכלל ומבוסס בעמל אנשים מעטים נכון להיראות לעיני כל...והנה אסון! המשבר בא ועקר את היונק הרך הזה...תחילה עוד המשכנו קיומה בצנעה, בלי רשות הממשלה ובמצבים קשים...סבלו גם המורים וגם התלמידים...כולם, כולם יחד הרגישו וסבלו...אך קיוו. קיוו עד הרגע האחרון... אך הנה, עתה נכזבו כל התקוות...(כאן פרץ שוב בבכי) הרגע האחרון בא...ומוכרחים אנו לסגור את הגימנסיה, ומי יודע אם לא לעולם...התחרט ואמר -
גם עתה מקווה הוא שעוד יבוא יום והמשבר יעבור מן הארץ ואז שוב תהיה הגימנסיה, שוב תלמידים - אמנם אחרים - והאידיאל שוב ירים ראשו!
והנה הוא נפרד מאתנו ולבו מלא רגשות חיבה, רגשות דאגה ומסירות לכל תלמידיו-בניו, שהוא שולח אותם עתה ממנו והוא מברך אותנו ומברך בלי קץ ובלי סוף. כל הברכות אינן מספיקות לו...היו שלום, היו שלום!
 
זו היתה הפרידה האחרונה מהגימנסיה, וגדולה ויפה היתה שעה זו! כשגמר שילר את נאום פרידתו, קרא מורה אחר, ה` איתן, את הציונים שלנו, אך קשה, קשה היה לשמוע, להקשיב לציונים בשעה זו!
 רגשות קדושים יותר, נעלים יותר פעמו בקרבנו...
כשיצאנו החוצה, כבר נטתה השמש לערוב...