פנחס נאמן - היה מורה להומניסטיקה בקבוצת שילר
הפועל הצעיר 13 1955
שילר עלה ארצה בשנות העמידה, כשהיה כבר על סף החמישים. ואעפ שלא במהרה נקלט כאן, ומיד לאחר שנקלט כאן טעם את הטעם המר של מלחמת העולם הראשונה וטעם הגלות בדמשק, ועם שובו נטרד בשליחות לאומית לגליציה, הרי הספיק עדיין בכל זאת לעשות גם כאן מעשים גדולים בשדה החינוך והתרבות.
המציאות הארצישראלית החדשה, הגיהה את השקפותיו וגיבשה אותן במגמת הפועל הצעיר, עד שהיה אחד ממורי דרכה הגדולים. הוא ביסס את ערכי העבודה והחברה החדשה ביד העמקות שלו ועשה אותם חוליה מן ההשקפה הישראלית המקורית.
שלמה שילר היה ניכר בנאומיו והרצאותיו: שילר שבעפ היה גדול משילר שבכתב.
הנה הוא עומד על הבמה, נמוך הקומה וגבה המצח, כהה הפנים ובהיר העיניים וחוצב להבות. כל נאום - יצירה, כל הרצאה - שירה נשגבה. עמידתו, עמידת חסיד בתפילה, עיניו נשואות למרום, למשוך עליו שפע עילאי. את ידו היה מניע כל עת הרצאתו מעל למצחו ונראה כאילו דולה בו במקום רעיונות ממעמקים. ובפתוס הנבואי שבדבריו היוצאים מן הלב ובעניין הרב שבתוכנם ובלבוש הלשוני, הפיוטי - היה מרתק את שומעיו ומלהיבם.
למעשה היו שני שילר: שילר האדם השקט והנוח ואיש השיחה הנעימה השוטפת בהומור קל ושילר הנואם, המטיף והמוכיח, הארי השואג שלא חת מפני כל, וכשם שיכלו להתבשם משיחות החולין של הראשון, כן יכלו בנקל להיכוות בגחלתו של השני.
וכנאומיו, כן גם שיעוריו, שאף אותם הפך להרצאות שובות לב שומעיו.
זוכרני שבהיותנו ב-1916 בגלות בדמשק, היו תלמידי הסמינר מירושלים מתאספים בחדרו לשמוע שיעוריו בפסיכולוגיה. והימים, ימי הרת עולם, יום יום וצרותיו, שעה שעה וסכנותיה, אבל שעת השיעורים של שילר היתה מעתיקה את כולנו לעולם אחר, עולם האצילות שבו אין שליטה גם לג`אמל פאשא העריץ. הוא יצק בשיעורים כל נשמתו, וברוחו הלוהט חימם נפשותינו הקפואות.
ועל אף הכל, לא הכרנו את האיש מקרוב. ענוותנותו לא נתנה לו לספר על עצמו, ובודד היה במועדיו. ידידיו המקורבים ביותר היו ספריו בפילוסופיה, שבהם הגה יומם ולילה, פשוטו כמשמעו, אך גם הם לא היו מרובים. דרך עבודתו היתה בחתירה לעומק ולא בהתפשטות לרוחב. הוא לא קרא ספרים רבים, אך אלה שקרא - קרא פעמים רבות עד שתורתם נבלעה במעיו ונחרתה בזכרונו הפינומנלי. את כל תורתי בלוגיקה, אמר לי פעם, קיבלתי מספר תורת ההגיון של ווילאם וונדט, אלא שאת הספר הזה, על שלושת כרכיו, קראתי עשרים פעם, עד שידעתי בעל פה כל מילה שבו.
אכן, הערות כאלה על עצמו היה משמיע לעיתים רחוקות מאוד. בגלל הסתגרותו בתוך ד` אמותיו, אין איש מאתנו יודע אל נכון את אשר עבר עליו ב-63 שנות חייו, את סבלו, והתלבטויותיו, את שאיפותיו ואכזבותיו. הפרט הידוע לנו ביותר הוא שחי חיי רווק.