לכאורה ילדי קבוצה היו רחוקים מהעולם החומרי, המטריאליסטי שסובב אותנו. אנחנו הלא היינו סוציאליסטים ודגלנו תמיד בשוויון. אבל בכל זאת למרבה הפלא, הכסף ומה שאפשר לרכוש בעזרתו היו תמיד ברקע. כי בכסף אפשר היה לרכוש דברים מופלאים שלעיתים גם אנחנו חלמנו עליהם. כסף ספרו הורינו באידיש: צוונציג, דרייציק, פירציג … בקיצור - געלט.
היה איזה תקציב צנוע לחברת הילדים ואתו היו הולכים מדי פעם בחברותא לסרט בבית העם או בבית הפועלים ברחובות, או מקבלים תקציב קטן לנסיעה בחופש לדודים בעיר.
לנסיעה לתל-אביב הקציבו 25 גרוש, 11 גרוש לכרטיס בדרום יהודה בקו רחובות תל-אביב ו - 1.5 גרוש לנסיעה עירונית בת"א. סך הכל הלוך וחזור 25 גרוש, גלידה אצל גינזבורסקי ברחובות עלתה חצי גרוש כך גם עלה גזוז חמוץ מתוק, פלפל גרוש אחד והיו גם המילמים - 1000 מיל בלירה. ב - 2 מיל אפשר היה לקנות 2 סברס אצל חליל שעבר עם חמור עמוס סברס בדרך ליד הקבוצה.
פעם כשלא היה לנו כסף נתן יורם ברגיל לחליל את המחרוזת של מרים אמו תמורת 5 סברסים. מחרוזת של חרוזים כחולים לבנים, אוצר משפחתי שהיה ואיננו.
היה גם חצי מיל אבל זה היה רק פתק נייר של דרום יהודה שניתן עבור עודף. חצי הלירה והלירה המנדטורית הירוקה היו הון עתק של ממש, תקציב המשפחה בקבוצה היה 10 לירות לשנה וזה הספיק בעצם לכלום. במערכת פיננסית משוכללת זו היינו אנחנו הילדים קצת לא בעניינים אבל תמיד רצינו שיהיה לנו משהו משלנו. אוצר פרטי כמו שביטא יפה טוביה החולב: "מה אכפת היה לו לקדוש ברוך הוא אם היה גם לי אוצר קטן".
יום אחד ביקרתי את סבא וסבתא ברחובות. הסבא רצה מאוד שאשאר לישון בביתם. אני רציתי מה שיותר מהר חזרה לקבוצה לגן-הילדים. הוציא הסבא חצי לירה שטר נייר, 500 מיל בצבע סגול, החזיק אותו גבוה באוויר והבטיח שאם אשן בביתו אקבל אח"כ את חצי הלירה.
ראיתי בעיני ההורים שהם מאוד תומכים במהלך הזה, מסיבות משפחתיות כמובן, הסכמתי בתנאי שאקבל את התשלום מראש.
עם חצי לירה מקומטת ביד ניסיתי להירדם ככל יכולתי על מיטה רכה מכוסה קטיפה אדומה ולכן מוזרה ושונה ממיטת הסוכנות עם מזרון עשב-ים שהייתה לי בגן הילדים בקבוצה, כשבחדר ריח זקנים, ריח עבש של פתיליית שבת וחלון סגור. כעבור שעה ברחתי משם עם חצי לירה ביד, חצי הלירה שמיד נמסרה להורי לשמירה.
כדי שיהיה גם לנו כסף משלנו, עשינו תמיד מאמצים כדי להרוויח קצת מעות, כמה גרושים רק שלנו.
המתווך הכלכלי של הקבוצה היה רובינפלד.
רובינפלד היה נוסע כל יום לרחובות. הוא היה קונה ומוכר, מתווך ומשדך.
הייתה לו לרובינפלד שקית בד אפורה מלאה בכסף, מילמים, 2 מיל חצי גרוש, גרוש עם חור, ממש אוצר. כשהיה צריך לשלם היה מכניס יד לשקית, מקשקש בכסף ובוחר לאט לאט את המטבעות המתאימים. הוא היה נוטל את המטבע, מסתכל עליו מכל צדדיו, בוחן את החור שבגרוש ורק אח"כ כשהוא משחרר אנחה היה מוסר את המטבע ועובר באותה דרך לטפל במטבע הבא. וכך גרוש ועוד חצי גרוש ועוד 2 מיל עד שהיה משלם את מה שהוסכם. ניכר עליו שהיה לו קשה להיפרד מהכסף.
בפרדס ליד הבאר החדשה גדל תרד באופן פראי. התרד הזה היה מקור להכנסה. אני ואמנון השמן החלטנו לקטוף תרד. קטפנו 2 ארגזים והבאנו לרובינפלד והוא מכר את הסחורה ב - 25 גרוש. אמנון חילק חצי חצי. לו 15, ולי 10 גרוש שהיו הרבה מאוד כסף.
גם חברת הילדים רצתה להגדיל את התקציב והייתה יוצאת לגיוסים תמורת כסף לתקציב. הגיוסים היו בפרדס בקטיף איסוף בוטנים וכו`. הכסף שימש לבילויים ולרכישת מתנות בימי הולדת.
מתי שהוא בתחילת שנות ה-50 החלטנו קבוצה של בנים להיות שחקני כדורגל מפורסמים וערכנו גיוסים כדי לקנות נעלי כדורגל. בקבוצה זו היו אילן טננבאום, אברמלה גמר, עמוס שפירא, יורם אפלבוים וגם אני שכשרוני לכדורגל היה ידוע ומפורסם. במספר גיוסים הצלחנו לחסוך סכום כסף אבל ההתלהבות לכדורגל שכחה ובכסף נסענו כולנו לראות את להקת הכדורסל "הרלם גלובטרוטרס" שהגיעה אז לארץ.
ראשית שנות ה-50 ובארץ צנע. במשפחתנו גידלנו יונים אותן מכר רובינפלד למאכל ברחובות. 10 אג` ליונה.
כך צברנו אחי משה ואני כמה לירות. את הכסף הזה לקח אחי משה כשהתגייס לצבא ובלילה הראשון בקלט הכסף נגנב!
כל הכבוד לצה"ל.
