בתקופת המאורעות 36-38 החליטו הבריטים לצייד את הישוב היהודי בנשק להגנה עצמית.
בכל ישוב הקימו תחנת נוטרים ולפי היקף האוכלוסיה מונו נוטרים שקיבלו משכורת ממשלת הוד מלכותו, ג`ורג` ה - 6. התחנה ומחסן הנשק הליגאלי בקבוצת שילר שכנה באחד מבתי הילדים ליד חדר האוכל.
סמל הנוטרים, שכונו גם גפירים (הליצנים אמרו, ראשי תיבות גפיר -
גם
פוץ
יחזיק
רובה!) היה יהודה אנוש (מנטש). הנוטר הנוסף היה משה אוריאל (ראובפוגל), כאשר גוייס אוריאל לצבא הבריטי מילא אברהם שטייניג את מקומו וכך נכנסתי גם אני לעולם כוחות הבטחון.
מדי שבוע נערכה ביקורת של קצין בריטי בתחנה. יהודה אנוש צחצח את נעליו ואת הנשק, שכלל כמה ג`יפטים דו קניים (רובי צייד) והיחידה כולה יהודה אנוש ואברהם שטייניג חיכתה מתוחה לבקורת. כשהגיע הבריטי התמתח יהודה מנטש לכל מלוא 155 הס"מ שלו ונקש נקישה רצינית עם הנעליים. הבריטי הצדיע וכל העניין נראה כמו במדינת הגמדים רעש מהומה. ואז ישבו לשתות תה.
לבוש הגפיר כלל כובע אוסטרלי רחב שוליים, חולצת חקי, מכנסי דרי פרטל, גרביים עד הברך ופטס.
הציוד הסודי המרשים ביותר של תחנת הנוטרים היה ארגז עץ ובתוכו אקדח זיקוקין וכמה זיקוקים. האקדח היה מנחושת ובטיפול המסור של יהודה מנטש הוא נראה כאילו הוא מזהב. כל הילדים הוקסמו מהנשק הסודי הזה.
אחת לכמה זמן, יצאה היחידה לאימוני תרגילי סדר במגרש מכבי רחובות. באותן פעמים חזר אבי שפוף כולו אחרי שקיבל כמה נזיפות מהקצין, מה לעשות שמאל ימין לא היה בראש שלו ובעיקר נכשל בתרגיל המסובך CHANGE DIRECTION LEFT . אבל גם כך הכניסה תחנת הנוטרים כמה לירות מנדטוריות כל חודש, ואילו הנשק האמיתי היה מוסתר היטב היטב בתוך הסליקים.
