לילי היתה תמיד דמות אהודה בקבוצה. בהעדר רופא קבוע במקום היתה לילי האוטוריטה היחידה לבעיות בריאות מכל סוג ומין. המרפאה, ממלכתה, היתה אקס טריטוריה לכל שאר המקומות בקבוצה.
באותן שנים, שנות ה - 40, היו החיים בקבוצה מאוד בסיסיים. הכל היה ספק פרטץ` ספק פרימיטיבי, אבל כשדרכה כף רגלך בממלכתה של לילי, הגעת לעולם אחר, כשהיא לבושה חלוק לבן בתוך חדר מסודר למופת, צנצנות של מיני משחה, כדורים, תחבושות ופלסטרים, שלטה לילי בממלכה הרפואית שלה, עם חיוך תמידי.
הילדים באותן שנים התרוצצו יחפים, טפסו על עצים, גדרות וגגות ולא אחת הגיעו חבולים או נקובי מסמר ברגל אל המרפאה שם נחתכו גורלות. לפציעה קלה או שריטה פסקה לילי: אִיכְטִיוֹל ולדברים רציניים יותר היו משחות מסוגים שונים, עד למצבים חמורים באמת שהצריכו משחה שחורה, מה שאמר שפה יש לנו מצב חרום ממש. את הפצע חבשו בתחבושת יד שניה. צריך לזכור שבאותם ימים את התחבושות כיבסו וגללו לשימוש חוזר.
במרפאה היו גם מכשירים שונים ומשונים. המנורה הכחולה עברה בין בתי החברים ונועדה לדלקות ומיחושים כלליים. למצבים יותר חמורים שלחו את הפציינט לגבעת ברנר, לטיפול באוהל קוורץ.
ברשותה של לילי היה מכשיר אימים רציני, מוכסף, איתו שטפו את האוזניים הסתומות. גם חוקנים בגדלים שונים העשירו את ציוד המרפאה.
על אנטיביוטיקה לא שמעו באותן שנים. תרופת הפלא לכל מחלה קלה היה כדור פרמידון. רק בתקופת מלחמת העולם הגיעה התרופה המוחצת: סולפה.
מדי קיץ נתקפה הקבוצה בגלי יתושים וכדי להקל על הגרדת היה מוצב בכל בית ילדים בקבוק ענק של תרופת הפלא שיקלמיקס, וכך, מנוקדים לבן על כל הגוף, יכלו הפציינטים הצעירים למכת היתושים.
לילד רגיש וחולה תכופות היו עוקרים את השקדים וניתוח אפנדציט היה מקרה מאוד מאוד חמור ונדיר.
במקרה של מגפות כגון שנית או חזרת, היו מגדרים אזור של כמה בתים בגדר רשת. זו היתה איזולציה האסורה בכניסה.
אבל הטיפול הנפוץ ביותר, בעיקר לחולים נודניקים היה קומפרסים, ולילי השתמשה בו לעיתים תכופות.
היו מקרים של תאונות קלות וקשות: לקבוצה היה מגיע מוביל נפט של סוקני וקום. הוא העביר חביות נפט בעגלה עם פרדה. לא ברור לי איך, אבל הוא דרס את מיקי קלינגהופר (עופר) הקטן, שבר את רגלו, שמיד גובסה בגבס ענקי והוא הפך לחולה רציני, הזקוק לתשומת לב רבה.
באופן כללי, ללא חימום בחורף ומזגנים בקיץ היינו כנראה הרבה יותר בריאים ופחות רגישים למחלות.