שנות החמישים
מה שנוגע למסיבת ראש השנה טוב גם למסיבות בכלל ולערבי שבת. אמנם הביצוע מעולה אלא שהמחזור צריך להיות חודשי. כלומר 4 תכניות נגינה שבועיות החוזרות כל חודש.
הקביעות חשובה! כי היא התנאי ליצירת מסורת.
הקראה: חשוב להקים חוג לקריאה נכונה. ע"י קריאה נכונה אפשר לקרב את הספרות ובעיקר את השירה לקהל יותר רחב.
בתקופה שאפשר להגיע מאמריקה לאירופה ב- 7 שעות, אי אפשר להחזיק אנשים במתיחות שעה וחצי בשמעם ללא הפסקה הקראות ודיקלומים של ילדים (ליל הסדר). עובדה שאצל ילדי הגן למשל, חוץ מהעופות, לא השאיר הסדר שום רושם.
1955
חגגנו שוב פעם בר מצווה לשני בנים. המנהג של בר מצווה התחיל עם דב לכטר, וממשיכים בו קרוב ליום הולדת של כל ילד וילדה.
ואני שואל אם לא כדאי לעשות בדיקה - מה המנהג הזה לנו?
צריך להבדיל בין מנהגים שהגאוה הלאומית-ציבורית יצרה אותם על אדמת המולדת . ערכם הוא נצחי הם גם הפכו למסורת. אפשר לדמות אותם לאילן ששורשיו באדמה וצמרתו עולה השמיימה. כאלה הם השבת, חג מתן תורה - ביכורים, חג האסיף, חג החרות וכו`.
לעומתם מנהגים שנוצרו כפרי מציאות של תקופה ידועה. עברה התקופה פקע ערכם. ולאלה שייך מנהג בר-מצווה. התקופה שבה גיל 13 קבע תחום בחיי הנער היתה תקופה של משטר דתי. בגיל זה נעשה הנער אחראי למעשיו כלפי המקום וצורף למניין.
וכעת מה?
אצלנו מתחיל הילד להיות אחראי מבחינה חברתית למעשיו עם גמר בית הספר וכניסתו לחברה העובדת זאת אומרת בגיל 18 .
אנו בהחלט לא זקוקים לתחליפים ממין זה כי הם מחוסרי תוכן וטעם ויש להפסיקם בעוד מועד.
האחד במאי לא אלך בסך! כי בסך מאבד האדם את האני שבו ונהפך לאבק אדם בלא רצון עצמי.
זו הצורה המוצלחת ביותר לעורר את הגולם שבבן-אדם. בזה הצליחו מאד ההיטלרים מכל הסוגים. אלה שמתרוממים מעל להמונים ורואים אותם מקצה לקצה, משתלטים עליהם.
המליונים שאתמול השתתפו בתהלוכות אחד במאי, לא הצליחו בשום מעשה גאולה או שחרור, אלא בהשמדת התרבות והמין האנושי.
יש דרך אחת - ארוכה מאד - וזאת היא הדרך של חינוך עצמי.