עלים 22.04.1959
פורים 1946 :
בחדר האוכל הענק של בית מרגוע בעיירת קייטנות פולנית מפורסמת מגיע הנשף לשיאו, תזמורת צוענים מושכת את מנגינותיה, עשרות ילדים מחופשים רועשים בקולי קולות. המורה הג`ינג`ית מצמידה אותם זוגות - כולם פותחים ברונדו.
בנשף משתתפים רק ילדים מגיל 9 עד 16 . הקטנים ישנים כבר. הקטנים אלה מגיל שלוש עד תשע, ביניהם חמישה אשר אך אתמול נקנו ממנזר קתולי תמורת כמה שקי קמח וסוכר. ההתרגשות גדולה - מחר יוצאים לטיול גדול. בני השש עשרה יודעים מה טיבו של הטיול, אך הצעירים תמהים: מדוע לא כולם ישתתפו?
הלילה האפל לא הספיק להיכנע לבוקר האפור וכבר קמים, אורזים את החפצים ומקבלים הסבר על הטיול: אנו נוסעים לפלשתינה. הועד היהודי מתנגד, על כן המנהלת היא לנה, פשוט גונבת את כל הילדים ולוקחת אותם ארצה. נשארים אך אלה, שקרוביהם מתנגדים לכך שיסעו.
יומיים מאוחר יותר אנו בתחנת גבול צ`כית. הצ`כים רוצים להחזיר אותנו לפולניה. לנה מלמדת אותנו את תורתו של גנדי: התנגדות פסיבית. יש יותר ילדים מאשר דרכונים. שום דרכון אינו מתאים לילד כלשהו. הפקיד סופר אותנו שלוש פעמים, כל פעם התוצאה אחרת. דואגים לכך הבנים הגדולים. הפקיד המבולבל מוותר.
סוף סוף ניתנת הרשות לנסוע לפראג. הרכבת יוצאת בלילה. טור ארוך של ילדים מנומנמים מתקדם לעבר הקרונות. הגדולים נושאים את התינוקות בתרמילי גב. יתר התרמילים מלאים בגדים. ילדה אחת שכחה לסגור את תרמילה, לאט לאט נושרות שמלות, גופיות, מגבות.
קיץ 1947 : הגדולים נוסעים ארצה. עליה בלתי לגאלית. אנו הקטנים מתקנאים בהם קנאה גדולה. יש רק נחמה אחת: מעתה נהיה אנו הגדולים. מאוחר יותר חוזרים הגדולים אלינו... מגרמניה. פרשתה של יציאת אירופה ידועה היטב...
גם תורנו הגיע. כולנו ניסע בתור בניהם של אנשים אשר השיגו סרטיפיקטים. אנו אורזים במהירות (אנו כבר מומחים בעניין זה), משמידים כל דבר היכול להעיד על זהותנו האמיתית, נפרדים מפריז, אנו מוכנים לדרך. היציאה בשעה שתיים; נדחתה לשעה ארבע; נוסעים רק מחר; בעוד שבוע; אפשר לפרוק את החבילות. חוזרים לשגרה שבחיי המוסד, לימודים, משחקים, ותקווה כי אי פעם נזרוק את המזוודות ולא נחכה לשום רכבת...
ערב פסח 1949 : האומנם זו התחנה הסופית?
האם באמת אפשר לזרוק את התרמילים למחסן?
האמנם כך נראה קיבוץ?
תארנו לנו אותו בצבעים יותר שחורים. ודווקא קיבלו אותנו יפה, אף על פי שנראינו כמו תזמורת צוענים נודדת, עם כל החבילות והמנדולינות ביד. קשה קצת להידבר עם החברים החדשים. העברית שלנו ספרותית יותר מדי, שימושית פחות מדי.
ערב פסח 1959 : כן, לחלק מאתנו הייתה זו התחנה האחרונה. היתר המשיכו. אולי מתוך הרגל?
בתרמילים אנו משתמשים אך לטיולים. אך יש עוד מי, שחולם לפעמים, שאחר איזו רכבת, שלא הספיק לארוז את המזוודה, וכולם כבר יוצאים לדרך.
