בתום מלחמת השחרור, בשנת 1951 קיבלו קיבוצים רבים קרקעות לעיבוד זמני בנגב. הקבוצה קיבלה כ- 3000 דונם במרחבים הסמוכים לקיבוץ אורים ושטח שני ליד בארי. בסתיו 1951 לראשונה נזרעו 3000 ד` אשר באביב 1952 נקצרו.
ריכז את ענף הפלחה נתן מיר.
בהרגשה קשה בלב ובמידת מה גם בפחד, עזבתי את הבית את הילדות ויצאתי לנגב למלא את חובתי בשטח זה.
הרגשתי מועקה כמי שיוצא בפעם הראשונה, הרגשה מוצדקת במידת מה לאלה שלא יודעים ואינם מכירים את המתרחש והמתהווה בנגב אלא רק מתוך שמיעה וקריאה בעיתון.
אך מרגע שדרכו רגלי על אדמת הנגב וראיתי את משכננו העתידי בכל הדרו, שכבות האבק, הלכלוך והעכברים המתרוצצים שנבהלו בהכנסנו, חלפה לה עם הרוח הרגשתי המעיקה, התחלתי בעבודת הניקוי, וסמוך לכך בהכנות לארוחה. כי הבנים התכוננו לצאת לעבודה והרגשה קלה וטובה מילאה את ליבי.
ובשובם מהעבודה, מאובקים ועייפים אך במצב-רוח טוב, שחוק על פניהם, חשתי כי לא עבודה סתם הם עושים. הרגשתי שהסיפוק שבעבודה נוסך בהם את הרוח הטובה, את הרגשת הביטחון והערך העצמי, והבנתי שזהו הגרעין ממנו נבט הכוח למאמץ כל כך קשה: לעבוד ביום ובלילה ובתנאים אלה בכדי להספיק לגמור את הזריעה.
וביום האחרון בצאתי לשדה ובראותי במו עיני את השטחים החרושים והזרועים המשתרעים מאופק אלי אופק, את התלמים הארוכים הנמשכים לאורך קילומטרים, חשתי את ההרגשה המופלאה שמרגיש אדם המשתלט על שטחים אלה וכובשם בחריש, בזריעה ובקציר.
לא פעם טענו כי את בנינו אינה מפעמת רוח החלוציות, חסר להם טעם המאבק שאנו נאבקנו לשינוי ערכים ובכלל…
אך האם אין כיבוש הנגב בעבודה הקשה במאבק כזה ובאחריות כזו - חלוציות צרופה?
אכן לא תמה חלוציות בקרבנו ולא תמו חלוצים במחננו!
