רשמי ביקור בסלבינו - יונה קוסוי

פריס, 19.01.1947

עלים מרץ, 1947
סלבינו נמצאת במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה מהירה ממילאנו. הגענו למקום עם חשכה, והנה לנגד עיני ארמון מפואר גדול ועצום המשתרע על פני שטח גדול מוקף חורשות מכל צד, והוא חולש על פני כל הסביבה. הסביבה עצומה ביופייה, בנופה המושלג. המקום, מקום קייטנות ועשירי מילנו באים לכאן בימי החום האיטלקי הגדול. הסביבה כולה מלאה חווילות קיץ מפוארות, השוממות בחורף ושוקקות תענוגות מרגוע בקיץ. על יד הבית נמצא כפר איטלקי קטן, שתושביו גם הם מתפרנסים על הקייטנות בקיץ ועל העבודה והחקלאות הזעירה בחורף. ארמון זה שופע עצמה וגדלות של בטבע המסובב אותו חופפים עליו בתערובת נפלאה. בימי מוסליני נבנה הבית הזה על ידי חברה פשיסטית מיוחדת, שבנתה בתי נוער פשיסטיים. בסלבינו שכנו בעונות הקיץ ילדי האצילות הפשיסטית. ביד רחבה ובמתכונת של גדלות רומאית נבנה הבית. חדרים רבים, אולמות, חדרי משחק, בריכות שחיה ומרחצאות, דינמו של חשמל, הסקה מרכזית, אולם קולנוע גדול, חדרי כביסה משוכללים, מגרשי ספורט ומסילות גלישה, אלה היו נכסיו ויחוד ערכיו של הארמון הזה. נכנסנו לבית והוקפנו על ידי עשרות עיניים סקרניות של הילדים שירדו מהקומות העליונות לקבל את פני האורחים החשובים. משה קיבל אותנו כולו צוהל ורוקד ושופע עליזות שובבה. הובא לחדר המזכירות תה חם ומהביל, נקניק בשר ולחם טעים ופריך והסבנו לבותנו הקפואים מקור הדרך הארוכה. יהודית הייתה עסוקה למעלה בהלבשת ילדי הגן, שרק קמו משנת הצהריים. מיהרתי לעלות ולראות את ניצה. נכנסתי לחדר מלא וצפוף במיטות, ומרחוק ראיתי את הקטנה כשהיא צוהלת לקראתי וצווחת במשובה היסטרית: יונה, יונה, בא הנה! כשנגשתי נרתעה ודחקה את עצמה לפינת המיטה, נאלמה דום ונעצה בי את זוג עיניה התמהות. לא ידעה איך להתגבר על גלי ההתרגשות, שתקפו אותה ובלבלו את דעתה. הרגשת כאב בלתי מודעת עברה אותי ובעיני נתלקטו דמעות. הבחנתי בחותם הסביבה המשונה והמבולבלת על פניה ועל כל הוויתה הילדותית. כעשרים ילדים איתה בחדר זה. ילדים פליטי מחנות, שרוכזו כאן מכל קצווי אירופה היהודית הדוויה. בליל של שפות, רוסית, גרמנית, פולנית, הונגרית, צ`כית ואידיש, והקטנה בתוך המערבולת הזו. התחלתי לשוחח איתה ברחמים ובאהבה נרגשת. חוטים נעלמים הנמתחים ממרחקי הקבוצה עד לסלבינו, חוטים הטוויים כאחד מגולי גורל היהודים המשונה והמטורף, קשרו אותי אל מיטתה של הקטנה מקבוצת שילר. התחלתי לשאול אותה שאלות שונות, לבחון את תוכן זיכרונות ילדותה הרחוקה, ולתמהוני, נמחקו מזיכרונה ברעש העצום של הסביבה, עקבות הבית. הן רק כשלושה חודשים מאז והיא שכחה את שמות הילדים וגם את שמות ילדי הגן, שאיתם חיה וגדלה. כשהזכרתי לה את שמות הילדים אחד אחרי השני, נרתעה כל פעם ממקומה בזעזועי בושה חיננית, ובעיניה נדלקו ניצוצות צהלה ושמחה. את רונית זוכרת את? את עודי זוכרת את? את זה ואת זו? לא, שכחתי! שכחת, ניצה חביבה האמנם? כמכחול אמנם התחלתי להעביר לפניה את דמויות הילדים, את שמות הוריהם, והחזרתי אותה לאט לאט אל מקור ילדותה. על ידי עמדה יהודית ולא הרגישה בעומק דיאלוג המותח שביני ובין הילדה. גם היא מושפעת מהרעש המקיף אותה, ולא עמדה על משמעות הפגישה הזאת עם הקטנה הנחמדה.

ירדתי לחדר האוכל, ארוחת הערב החלה. על יד שולחנות ארוכים מסודרים בשלוש שורות מקבילות, יושבים מאתיים ועשרים ילדים. ארוחת ערב טובה ומסודרת בטעם ובקלוריות. אוכל קיבוצי מובהק, ואף על פי שהטבח הוא איטלקי מבטן ומלידה. מי הילדים האלה? ממחנות פליטים באו. רובם יתומים, ומיעוטם - הוריהם נשארו במחנות בגרמניה ובאוסטריה. ילדים אלה לא עברו אמנם את מצוקות השאול והאימה של מחנות ההשמדה. מרוסיה הרחוקה באו בזרם הרפטריאציה וקובצו יחד על ידי לשכת הנוער והועברו למוסדות הילדים באיטליה. שלושה הם המוסדות האלה. אחד זה אשר בסלבינו בתחום ההשפעה והחינוך של גורדוניה. השני נמצא במקום אחר, אף הוא בחווילה מפוארת והוא בתחום ההשפעה והחינוך של השומר הצעיר. שלישי נמצא בתחום ההשפעה והחינוך של הנוער הציוני. ועכשיו מקימים מוסד רביעי של הפועל המזרחי. לפני שנה היה קיים רק המוסד הזה והוא היה כללי. משהתחיל הפירוד, הוקמו מוסדות ילדים נפרדים, והמלחמה על זכות הקליטה של הילדים בכל תקפה. משה הוא המומחה הנודע לתהילה בכל רחבי איטליה במלאכה קדושה זו. מחזור של ילדים מהמוסד הזה כבר נמצא בארץ. קבוצה אחת נמצאת בחניתה ויתרם בקפריסין. רק עשרות אחדות מהמחזור הראשון נשארו במוסד והם הנם העוזרים הנאמנים ביותר של משה, במלאכת הקליטה וסיגול הילדים לסביבה החדשה, תחנת החינוך ומרגוע בדרך הבטוחה לארץ. שוחחתי איתם, רובם בגיל 15-16 . לפני שנה ורבע באו למקום. טרופים, מזועזעים ומבוהלים ואבק הדרכים, מכל הבחינות, על גופם ונפשם. מה גדול פלא התמורה וההתחדשות?! כולם יודעים עברית צחה ורהוטה וצלם האלוהים חזר והאיר את פניהם הצעירות. אחת ספרה לי בלשון עברית צחה ובפנים של בת ישראל חיננית ונבונה, לא ידעת מה בשבילנו משה? אבא ואימא ויותר מזה! הוא החזיר אותנו למקור חיותנו האנושית. הוא נטע בלבנו גרעיני אהבה לאדם ולארץ מחדש. הוא גילה לנו את טעם חיינו ואת טעם התשוקה לארץ, לארץ מכורתנו. לפני שנה ורבע עוד לא ידעתי מהי עבודה והגשמה, כל זה היה זר חנו ולא ידוע. והנה עכשיו הכל אחרת. אנו מתהלכים בבית הזה ובלבנו תקווה, חום ושמחת חיים. לעולם לא נשכח את משה! את חלל האכזבה והמורא מאדם ומחברה מילא הוא בתוכן חיים רב ונפלא, וכולנו מוכנים להקדיש הכל למענו. אבל משה אינו דורש גמול. את כל טוב לבו הוא משפיע עלינו. תובע הוא, תקיף הוא ומדריכנו לעתים ביד קשה, אבל לולא זאת, מי יודע אם היינו מגיעים למה שהגענו.

בספרה לי זאת הרגשתי, מה עמוקות הרגשות ביצור יפה זה אל האדם הזה, שכה הטיב לה וכה זקף את קומתה השחה והכפופה. כן היא וכן ילדים אחרים, כולם, השם משה הזה הוא בשבילם צליל הרמוני, שלנצח יהיה קשור אצלם עם הטוב והיפה, המנחם והמעודד, עם כוח התקומה מאשפתות הסבל, הביזיון, החרפה וההתעללות, שהכו על ראשם, מחצו את נפשם ודלדלו את גופם דלדול איום ונורא.

אחד אחד עברו לנגד עיני הותיקים, ילדים וילדות כשפניהם עצומות ההבעה המיסטרית של העבר הנורא וההווה המרפא. באים ומתייצבים בפני מורם, שואלים בעצתו בעניינים השונים של תפקידיהם, כמדריכים של קבוצת הילדים החדשה, שרק זה אתמול הגיעו למוסד הזה. אל אלוהים! מה משונים הטיפוסים ומה מגוונים הם! המשותף להם הסבל, הייסורים. אולם גם אלה לא מחקו את שוני התכונות והבדלי האופי, פרי מסיבות חיים שונות והשפעת הורים שונה. מי מחונן בכשרון אומן עצום וראוי לתפקיד זה, לתאר את פרשת החיים האלה ואת תבליטי החותמות, שמאורעות התקופה האיומה שמו בפניהם הצעירות? עוצם ההתרשמות, הילך עלי מבוכה ובלבול חושים מכאיב ומסעיר. לו באתי לתאר בידי הדלה והייתי כותב ספר בלהות. כל ילד נס חיים מהלך. כל ילד אות היסטורי קורן לכוח עמנו, לעמוד בפני נחשולי השואה והאימים. באיזו מהירות הם חוזרים לאיתנם?! משה ספר לי, כי במשך הימים המעטים שהם נמצאים במוסד, הוסיף כל אחד מהם בממוצע 13- 15 קילו למשקלם הדל הקודם. החיוורון אזל ובמקומו בא האודם, הארגמן הרענן והמעודד. הנה הילד מחלם בן ה - 14 , כולו רתיעה והיסוס, חוזר הוא לשיווי משקלו הנפשי ובפניו הבעת טמטום מעוצם אי קליטת נס התמורה שחלה בחייו. עדיין אינו יודע אם לחשוש למזימות מטיביו או להיחלץ מתסביכיו הנפשיים ולהעגן בשמחה ובלב שלם במעגן השליו של חיי המוסד גואלו ומצילו. הנה הילדה מטרנופול, כולה ערות וצהלת הודיה לסביבה החדשה, מתחככת בעדנה רכה במחיצתו השופעת רחמים וטוב לב של משה ורוצה לזכות בעידודו ובעזרתו. והנה פאר המוסד וילד שעשועיו, וופקה הפרטיזן. ילד מופלא ונפלא. בן שלוש וחצי, בנה החביב של יהודית. ביערות פולין נולד לאמו הפרטיזאנית, היא הביאה אותו איתה לאיטליה, לרומא. חלתה במחלת הסרטן האנושה ומתה. מכירה שלה הביאה את הילד למוסד. ילד חי ושופע שמחה וברכת הטבע. חכם ונבון, צוהל ורוקד ומדביק את כל המוסד בזיו ילדותו הרוננת והקלה כרינת הציפורים באותו יער שנולד. וופקה זה מרקיד את כל המוסד. מחולל מעגלי ריקוד ביום ובליל. שפתו אידיש עסיסית וכולו פלא ומעורר התרגשות. ויהודית ספרה לי, שבאותו בוקר התעורר, קרא ואמר, כי בשנתו חלם חלום, הוא תפס אווירון, עלה עליו ובמהירות הבזק הגיע... לארץ ישראל. והנה הבחור - מקום מוצאו שכחתי - חכם חרשים הוא, מזרעו של בצלאל בן אורי. ידו בכל מלאכה ועושה פלאים במעשי מסגרות ונגרות.
יש בי צורך נפשי עמוק לאמור משהו על משה לקבוצה. כולי הערצה והוקרה לבחור הזה. לא יסולא בשום פז של הערכה ותשבוחות ועיטורי תהילה. נערץ הוא על כל אנשי איטליה. בחוגי הג`ויינט ואונרא נישא הוא על כל שפה ועל כל פה. בפני תביעותיו לטובת המוסד והילדים, לא יעמוד איש ויהיה זה הפקיד הנוקשה וצר המוח ביותר. באש המסירות שלו למוסד ולילדים, נמסים כל הלבבות הערלים ומזכרת חובה הוא לכל הבא במחיצתו. מרגוע לא ידע והוא נשרף בקדחת רמונו העז והנמרץ. נפגשתי במילנו עם עשרות שליחים ושליחות לכולם מבטאים את השם משה בדחילו ורחימו. וכמה עובד ומתייגע הבחור הזה. בשש בבוקר הוא קם, יוצא לפעולתו ובחצות הוא חוזר לחדרו. לא ידע עייפות, מסדר, מארגן, רץ למילנו בענייני המוסד, דואג לבגדים, למעילי חורף, לחולצות גורדוניה, תובע, מייסר, מציק, גוער, מלמד, מחנך, רוקד שר ומנצח על המקהלה, כורע תחת עול המוסד ועל פניו נהרה ותרועות הצחוק. מוסד עמום וצרכיו עצומים. נחוצים עשרות מצרכים וישנם רק חמישה. מאיים על אנשי גורדוניה, שיכניס מדריכים מהשומר הצעיר, כי איננו יכול להשלים עם העזובה, עם חוסר ביכולת להשתלט על הכל. ממעיינות נעלמים הוא שואב יוזמה, רעננות ואמונה. כל ילד הוא קורא בשמו. בעצמו ערך את גיליונות ההרשמה ועמד על פרטי הביוגרפיה של כל אחד וכל אחת. גישתו בלתי אמצעית, רחמנית, סבלנית ושופעת אבהות. גיבור בגיבורים עלול להתרסק בין שבב הצרכים ורבב היכולת הדלה, והוא כמתח רצון כביר, שאינו מרפה ונחלש. חשבתי ומצאתי, שרק הרגשת יעוד ושליחות היא הסומכת והתומכת והיא המצמיחה כנפי נשרים. זהו השליח האידיאלי. זהו האיש להצלת שארית הפליטה, זהו מלאך הגואל. ראיתי במו עיניי את שליחנו בעבודתם. הרבה למדתי ויכולתי לכתוב ספר שלם על מגרעותיהם וכשלונותיהם. רובם ככולם מתנצחים בפוליטיקה ובתחרות קטנונית והוא משה, רחוק מפוליטיקה. אין בלבו סדק קל לחיידקי העסקנות. הוא כולו מעורה בתפקיד וצמוד לגופו הקדוש של העניין. הצלה פרושה קודם כל: לב, נפש, אהבה ללא גבול ואש יוקדת של דבקות יהודית, ואלה נתנו לו בשפע רב, וכל אחת ממידות אלה בקרבו. מיוחד הוא בנזירותו החמורה. גם משכורת איננו מקבל ולא ידע תאווה לחיים במובן המקובל מה היא. האמנם מגזים אני? לא ולא! הסתכלתי ובחנתי וזוהי עדותי למשה. בכמה ייסורים התייסר בקבוצה, בכמה ברכות של לעג וביטול טבלה נשמתו הדוויה, התדע הקבוצה להעריך מרחוק את ערך האיש, את ערך חברותו בתוכה? התדע לקבלו כשישוב, במלוא האהבה, החיבה והסליחה למשוגותיו, נחלת כל איש משוגע לדבר, לרעיון אחד הכובש אותו לחלוטין ואינו מרפה ממנו?!