עלים 23.11.1979
על ראשית התעשיה בקבוצתנו
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, נוצר מצב שלא ניתן היה לייצא פרי הדר לאירופה, וזאת בגלל מחסור באניות משא אשר גויסו לצרכי המלחמה. גם המצב הביטחוני לא אִפשר מעבר חופשי בים. כך נשאר הפרי על העצים ואחר כך נשר ונרקב על האדמה.
חיפשנו אפשרות לנצל, לפחות באופן חלקי, את הפרי, כדי לקבל תמורה כל שהיא עבור העמל שהשקענו בפרדס. אחר חיפושים רבים הגענו לאפשרות להפיק מן הקליפה שמן אטרי. את התוכן השליכו לזבל, אפילו את הבהמות לא ידעו להאביס בו.
העבודה נעשתה בצורה ובאמצעים פרימיטיביים. גם אנחנו, אנשי קבוצת שילר, הצטרפנו למלאכה הזאת. רכשנו את הכלים הדרושים והתחלנו להפיק שמן מן הקליפות בתחילה מאלה של הלימונים, ושיווקנו אותו באמצעות תנובה. (בזמנו התהלכה שמועה שהחומר משמש לצרכי מלחמה).
באותו זמן כבר היה קיים המפעל רמון בגבעת ברנר. באנו איתם בדברים והם הסכימו שנספק להם את מיץ הלימונים. קיבלנו מהם כלי זכוכית מתאימים וגם הוראות כיצד לשמר את המיץ על מנת שלא יתקלקל. מכשירים לסחיטת המיץ לא היו בנמצא ומכונה ביתית לטחינת בשר - שימשה למטרה זו. קערה גדולה מאלומיניום שניקבנו בה חורים שימשה לסינון המיץ. היות וצורת העבודה אפשרה תפוקה קטנה מאד, נאלצנו לעבוד 24 שעות ביממה, כדי שהפרי לא יתקלקל.
במרוצת הזמן התחלנו לשכלל את העבודה בסחיטה ובעזרת החברים בנינו מכונה מונעת על ידי חשמל. כמובן שגם היא היתה בנויה מחלקים שונים כמו כלי מטבח וחלקי אלומיניום ישנים (חדשים אי אפשר היה לקבל), אך כושר האלתור הוכיח את עצמו. כך פיתחנו מפעל בזעיר אנפין לסחיטת מיץ. רכשנו חביות גדולות משומשות, שיפצנו אותן בעזרת אדם מבחוץ ויכולנו לאחסן בהן את המיץ.
כדי לשווק את התוצרת התקשרנו עם סוכן תל אביבי אשר היפנה אותנו למפעלים אשר להם סיפקנו את התוצרת בתור חומר גלמי. התוצרת התקבלה יפה בשוק והביקוש היה רב. באותו זמן התפתחו בארץ מספר מפעלים שהתמחו בתחום זה וכולנו התארגנו לשם שיווק התוצרת, בעיקר ליצוא.
כאמור, הצטרפנו גם אנו לארגון זה והשתתפנו בישיבות יחד עם בעלי המפעלים הגדולים של אז, כגון האחים בג`רנו וחברי הקיבוצים מגבעת ברנר, גבעת חיים וכד`. בהמשך להתפתחות המפעל עלה הרעיון לייצר תוצרת מוגמרת ולהוציאה לשוק בשמנו. בהשתדלותנו קיבלנו הזמנה מהצבא הבריטי לאספקת מיץ ממותק בבקבוקים. על סמך זה קיבלנו הקצבה של סוכר, וכך יכולנו לייצר תוצרת גם לשוק המקומי. היות והיינו חסרי ידע בתחום זה, נאלצנו לחפש אחר אדם בעל ניסיון שידריך אותנו. הומלץ לנו על אדם שעבד במפעל דומה, באנו איתו בדברים והתקשרנו למשך שנה. אחרי תקופה קצרה התברר שהניסיון עם אותו אדם לא עלה יפה והיינו נאלצים לפטרו כעבור 3 חודשים ולשלם לו בעד כל השנה. בתקופה הקצרה שהוא עבד אצלנו הספקנו ללמוד את עיקרי הדברים והמשכנו בייצור בכוחות עצמנו. בינתיים רכשנו דוד קיטור משומש ומכונה לרחיצת בקבוקים - בלעדי זה לא יכולנו לבצע את העבודה. בתנאים אלה המשכנו לעבוד במשך מספר שנים.
עם גמר המלחמה קיבלנו הקצבה מן הממשלה, סכום מסוים בדולרים, לרכישת מכונות בארצות הברית, והחלטנו לתכנן מפעל מודרני, כי הגענו למסקנה שאי אפשר להמשיך בצורה פרימיטיבית שכזאת.
בינתיים קרתה תקלה בהרכב צוות העובדים - דוד קלינגהופר (עופר כיום) עזב את העבודה ואחר כך גם בן יצחק זל. כך נשארתי יחידי, אחראי על כל המערכת, מנהל עבודה, בעל מקצוע וגם מטפל בשיווק התוצרת.
באותם זמנים היה זה סיכון גדול להתחיל בהקמת מפעל הדורש השקעה כספית גדולה. לכן הגעתי למסקנה שאין ביכולתי לשאת במעמסה זו לבדי. כתוצאה מזה החלטנו לחסל את המפעל, למרות שכל זמן קיומו היתה הכנסתו גבוה מזו של כל ענף חקלאי.
כך נגמרה הפרשה על קיום מפעל המיץ בקבוצתנו .
