נכתב לעלי חג היובל 1977
מוקדש למרים ז"ל
בתולדות הקבוצה יש פרק אחד מיוחד, אשר עליו גאוות הקבוצה. הרי זה קיום המפעל למיצים, אשר סחטו בתוכו אלפים רבים רימונים ופצצות למען ההגנה, מתחת לאפם של המשטרה והבולשת האנגלית, כמה שנים טובות. פרשה מפוארת זו, סיפרו ועוד יספרו עליה, לבנים ולנכדים בגאווה, כל אלה אשר באומץ לב, עשו בה את הדרך מההתחלה עד הסוף.
אני עבדתי שם תקופה מסוימת, ויש לי מתקופה זו סיפור קטן. מקרה אישי ואינטימי שקרה לי, אשר כמעט והביא אותי לידי ספק עברה ספק מצווה. המקרה ירד למחתרת סגור על בריח, ועכשיו אספר לכם אשר קרה ונשכח, ואיך חזר מהשבי.
לחצר המפעל היו מביאים חומר גלם ליציקה, גושי ברזל גדולים, וחברים היו הולכים עם פטישים כבדים ומנפצים אותם לגושים קטנים יותר להתכה בתנור. נחוץ היה להוסיף לתערובת קצת מתכות קשות יותר, למטרה זו היו מביאים להפתעתנו הגדולה מטענים שלמים של כלי בית, ביניהם יקרי ערך, כגון סמוברים, מנורות שבת וכו`. על שאלתנו מנין מביאים את זה, סיפרו מפה לאוזן, אלה הדברים והחפצים תורמים חברי ההגנה שאפשר לסמוך עליהם, בהכרה ובידיעה למען מטרה חשובה זו.
וזה כמובן עודד אותנו, וגם הקל עלינו במקצת את מלאכת שבירת הדברים היפים. יום אחד הביאו מטען כזה ואני הייתי צריך להיות המחבל שובר הכלים. כששפכנו את המטען בערמה, גלשו ונפלו בצד זוג פמוטים קטנטנים ויפים, נהדרים, ששבו את לבי. התחלתי לחוס עליהם, אמרתי לעצמי, את אלה חבל להשחית והיצרים שבי, אשר נדמה היה לי כי נדמו וישנים שנת ישרים אי שם במקום סתר, התעוררו פתאום והעלו במרץ. זה לוחש קח, וזה לוחש הנח וכל אחד נימוקיו ופירושיו שלו. הלוחש מביא נימוק נוסטלגי נודע ללב ולנשמה - אלה הקטנים הם לא רק יפים, אלה יש להם בודאי עבר מפואר, ייתכן שהם מתנת חותנת או אמא לכלה לפני חופתה, ומי יודע כמה דורות עברו אם לבת בשרשרת, וכל השנים הללו שירתו בקודש בשבתות וחגים ונתנו מאורם בבתי ישראל, עד שהתגלגלו לכאן, אפשר בהיסח הדעת, ואפשר כאותו משל וסיפור, על אותו יהודי שאנייתו עמדה לטבוע ואמרו לו להריק משהו ממטענו לים, זרק קודם טלית ותפילין.
חבר, אל תתן יד למעשה בל תשחית. מניין לך לוחש השני, כפי ששמענו אנשים אלה שתרמו אותם, אידיאליסטים בעלי הכרה נעלה, תרמו דווקא את היקר להם. אך תסתכל בפמוטים שהם קטנים, אלא מה שיש בהם, יש בהם מרוח הקודש, אם אלה יהיו חומר הגלם והחלוצים שלנו עושי המלאכה והיוצרים, אפשר שתצא מהם פצצות אדירות כוח ששום אויב לא יוכל לעמוד בפניהם ובמהרה יבוא ניצחוננו על כל אויבנו. הנח אותם, פן תמעל בקודש, נגד קרב איתנים כזה היו היצרים. באתי במבוכה, עומד ושוקל, מהרהר ומערער.
לבסוף סיכמתי בפסוק אחרון העבר עבר, נזכור אותו לטוב ואני אקח אותם למען העתיד, למזכרת לימים הבאים. במילא משקלם אפסי לעומת מאות הק"ג מחומר זה, שהלך והולך לתנור. לעומת זה, הם יהיו מזכרת לימים הבאים, שיבוא היום לו קיווינו ננצח את אוייבנו ונחיה במדינתנו החופשית והמשגשגת, נחזור לעבד את שדותינו ומשקינו ישגשג והשמחה במעוננו.
ואז על ראש שמחתנו, נעלה ונציג את הפמוטים כסימן ועדות על מעשינו בעבר, נדליק בהם נרות ונברך עליהם שהחיינו, כך שכנעתי את עצמי ושמתי אותם בכיסי והבאתי אותם הביתה. ובבית מרים ז"ל קיבלה אותם בשמחה, הם מאוד מצאו חן בעיניה ומייד נתנה להם את הטיפול הדרוש, מבריקים, נוצצים, העמידה אותם במקום מכובד. אמרה, בערב שבת זה תדליק נרות. היה יום רביעי טוב, עם מצב רוח טוב, לא רגיל, אבל למחרת כשחזרתי מהעבודה, לא מצאתי במבט ראשון את הפמוטים על מקומם. הרגשתי משהו השתנה, היא שמה אותם בצד, אבל לא אמרה דבר. ביום שישי, ערב שבת, לא הדליקה את הנרות, אז שאלתי אותה מה קרה, למה שינתה את דעתה? אגיד לך את האמת, לא נעים לי, חשבתי על הדבר, היו לי נדודי שינה בגללם. בתוך שיחה הסבירה לי כמעט את כל מחשבותיה ונימוקיה. היו כאלה, אשר אני בעצמי קודם לכן חשבתי עליהם וביטלתי אותם, אמרתי, אם שניים אומרים, בפרט שזה אשתך, השניים צודקים טוב יותר, לקחתי אותם ביום ראשון והחזרתי אותם למקומם ואמרתי ברוך שפטרנו ונשמתי לרווחה.
אחרי 37 שנה, בערב, נכנס אצלי חבר צעיר, אחד הפעילים מועדת היובל ה-50 לקבוצה לשאול ולחקור, אם יש ברשותי איזה חפץ מימי בראשית הקבוצה. כשניגשתי לארון והתחלתי להוציא אלבומים נרתע, רק לא זה, רק לא תמונות, מאלה אפשר כבר לבנות פירמידה בקבוצה, אנחנו צריכים לתערוכה, אם יש ברשותך איזה חפץ, משהו כזה אשר יש מאחוריו איזה סיפור מעניין מהימים ההם ולצערי לא נמצא ברשותי שום דבר והיתה אכזבה.
תחת רושם זה נשארתי על כיסא ומהרהר. פתאום בא לי הבזקה כניצוץ מחשמל בא, מפינת הנשכחות עלה המקרה עם הפמוטים, כל הסיפור, איך אני במו ידי, מתוך הכרה, השמדתי אותם והתעוררו ספקות בלבי וצער, האם עשינו בתבונה, אולי לא, אולי כן, אבל פעלנו ועשינו על פי היושר, זה ודאי.
כך נשארתי עם הסיפור עם הספקות וגם זה משהו.
