בהיענות לזעקתה המחורזת של אריאנה.
באחד מימי יוני של שנת 1930, בדיוק לפני 50 שנה, היה בקבוצתנו מאורע בעל חשיבות גדולה לעתידה. היתה זו מסיבה אשר נתנה ביטוי מאד מוחשי ומאד משכנע, שבתולדותיה של הקבוצה נסתיימה תקופת היחפנות והארעיות ונפתחה תקופה של התמדה ושל יציבות בעל-ביתית.
באותו יום, בשעות של אחר הצהרים לבשנו, כמנהג אותם הזמנים, את חולצותינו הלבנות והמגוהצות במגהץ פחמים, כי חשמל עוד לא היה אצלנו, וחגגנו את חנוכת בית הביטחון, שבינְיָנו הושלם אז. (מי לא זוכר את טלגרמה, טלגרמה מהופעת היובל? זהו אותו בית ביטחון שעליו נתבשרנו באותה טלגרמה).
ההתעוררות סביב גמר עבודת הבנין היתה גדולה מאד, והורגש בעצמה רבה הצורך לתת ביטוי לשמחה שאחזה באותו קומץ אנשים שהיו אז בקבוצה,לכן הוחלט לארגן את מה שקראו אז טראסק גדול, זאת אומרת להזמין ידידים, שכנים ונציגי המוסדות המיישבים, ולחגוג כיד המלך. אמנם היתה זו מסיבה מרשימה.
את השטח שלפני הבית מצד מזרח, כלומר המקום בו נמצאת הקרוסלה שבגן אריה יישרנו, שכרנו ברחובות כ- 100 כסאות - כי בחדר האוכל היו רק ספסלים, ובחדרי החברים היו רק שרפרפים, קישטנו את הכניסה של הבית ואת המעקים בענפים ירוקים ובעציצים, ובהתרגשות רבה קיבלו זקני המקום (חוץ מאבי יונה לא היה אף חבר למעלה מבן ארבעים) את פני האורחים הנכבדים. ראוי לציין שכל האורחים כולם, יחד על כל חברי המקום, לא מילאו את 100 מקומות הישיבה שעמדו לרשותם.
כמובן היו נאומים. המנחה מטעם אנשי המקום היה ידידיה והנואם המרכזי היה משה סמילנסקי. מטעם מועצת הפועלים של רחובות דיבר אחריו סוחובולסקי, וכאן ראוי להרחיב במשהו. באותם ימים התפתחה יריבות חזקה בין סמילנסקי שהיה ראש הפרדסנים בארץ ותמך בעבודה ערבית בפרדסים, אם כי בפרדסיו שלו עבדו כמעט רק יהודים, ובין תנועת הפועלים.
מסיבה זו לא ראו כל החברים בעין יפה את יחסי ידידות שהיו אז בין הקבוצה לבינו. יש לזכור שאז לא היתה כמעט כל תעשייה בארץ ולכן התמקד עיקר המאבק המעמדי בין הפועלים ונותני העבודה בפרדסנות שבמושבות הוותיקות והמאבק הזה קיבל אופי חריף בגלל חוסר העבודה ששרר בדרך כלל בין הפועלים היהודים בחודשי הקיץ, בין עונת הקטיף בפרדסים שהסתיימה לבין העונה החדשה שטרם החלה.
בחגיגה שלנו לא הוזכרו כמובן, הבעיות הללו, כל המברכים ציינו את משמעות הדבר שמעכשיו לא נהיה עוד כולנו שוכני צריפים ואהלים, ויהיה לנו מקום שמתוכו נוכל לגונן על היישוב הקטן הזה בעת צרה.
בטרם נגזר הסרט והאורחים החלו לסייר בבית, הודיע ידידיה לקהל, שהקומה התחתונה, בארבעה חדרים - תשמש את הילדים, ואמנם הספיקו חדרים אלה למגוריהם של כל ילדי הקבוצה. בחדר שעל חצי הגובה, בין הקומה העליונה לתחתונה, גרו ידידיה שהיה אז רווק, ואבי יונה שאשתו היתה זמן ממושך בחו"ל. גם כל המזכירות היתה באותו החדר ובקומה העליונה שכנו המשפחות הוותיקות שבין החברים. מצב זה נשאר פחות או יותר יציב, עד שבנינו, שלוש שנים מאוחר יותר את קבוצת הבתים שמן העבר השני של דשא החתונות.
בערבו של יום החגיגה הזה, הוזמן להופיע אצלנו השחקן הקומי מאיר מרגלית, שהיה אהוב מאד באותם הימים, ורבים באו מרחובות כדי לשמוע אותו ולצחוק על תעלוליו.
אותה שנה היתה חשובה מסיבה נוספת. למרות חוקי ההגבלה החמורים שהטילו האנגלים אז על העליה, באו אלינו ב- 1930 חלוצים לא מעטים מגליציה וגרמניה. ביניהם אני רוצה להזכיר שניים והם יוסף בן יצחק וולקשטיין ואהרון ראובן מאיר, שניהם נשמתם עדן. שניים אלה זכו עוד לתת יד לעבודת הבניה ויציקת הבטון של בית הביטחון. הם גם תרמו בשנים שלאחר מכן, כל אחד לפי ניסיונו ואופיו, תרומה ניכרת לגיבושה החברתי והמשקי של קבוצתנו.
