הרהורי כפירה - יוסף ברזילאי

הייתי חבר נאמן מאד וממושמע לקבוצה, האמנתי ברעיון הקומונה באמונה שלמה. הייתי מחסידיו של א.ד. גורדון וראיתי את עצמי מגשים את דרך חייו. הוא נלחם באינדזיל-יבלית, גם אני, הוא דגל בעבודת כפיים - גם אני. הייתי מאושר שהתגברתי על חולשת גופי ונעשיתי פועל מצויין, הייתי אף מאושר כאשר עבדתי עבודת פרך עם ערבים בפרדס או בחפירה ובקידוח בארות.

אבל אני זוכר שבזמנים שלאחר העבודה הרגשתי מחנק. שאיפתי הייתה להיות פעם לבד! לבד! יתכן שביטאתי זאת גם בפני חברים קרובים. המקלחת המשותפת, הצעידה בכל יום שישי לקומונת הבגדים כדי לקבל את התחתונים, החולצה ומכנסי החאקי לעבודה, שלעיתים היו קצרים או ארוכים מדי, אולם נאלצנו להסתדר איתם במשך שבוע. המגורים בחדר, לעיתים עם אדם שלא לפי רוחי, והאוכל החד - גוני הסטנדרטי.
זכורני שבשיחות ידידים באוהל הנושא החשוב ביותר היה האוכל שהיינו אוכלים בבית אמא. כל אחד וסיפור המטעמים שלו. לי היה סיפור על הקוגל - פשטידה. בשבת רגילה היינו אוכלים שניים, מתוק ומלוח, הקוגל צריך היה לבכות שייזל ממנו השומן. בשבת ראש חודש הכינה אמא שלושה, ובשבת ראש חודש חנוכה - ארבעה קוגלים. ואין בכך הרבה הגזמה, ו`הנשמה היתרה` עבדה שעות נוספות.

שאפתי לקצת פרטיות, הרגשתי סבל רוחני ממש. אצלנו לפחות הילדים גרו עם הוריהם ולכן אינני רוצה להרחיב את הדיבור על הפרדת הילדים מהוריהם בבתי ילדים. עם השנים נשתנו הדברים בתנועה הקיבוצית ואינני רוצה לגעת כלל במצב החברתי בקיבוצים.
התנועה הקיבוצית הייתה כורח המציאות שלנו בארץ. מרבית האוכלוסייה היהודית התרכזה בערים ואילו את השטחים השוממים כבשו הקיבוצים והמושבים. אילולא ישובי `חומה ומגדל` לא היו בידינו עמק בית שאן ואצבע הגליל עם ישובי מצודת אוסישקין, דפנה ודן, שאר ישוב ועוד. אילולא חניתה, מצובה ועוד לא היה בידינו הגליל המערבי ואילולא העלייה של 11 האחזויות בנגב לא היה לנו הנגב. ללא ההתישבות העובדת החלוצית, במלוא מובנה של המילה, חלוץ ההולך לפני המחנה, לא הייתה קמה מדינת ישראל.

אהבתי את קבוצתי. גם אנו היינו ספר באותה תקופה, ובעבודתי הרגשתי שאני בונה את הארץ. המילה `פקיד` הייתה מילת גנאי. מקצועות העבודה הם שהיו מוערכים. כבר כתבתי במקום אחר שדוב סדן, הסופר המהולל ופרופסור באוניברסיטה העברית, התפאר שהוא הפרופסור היחיד שלא עבר בחינת בגרות, כי היה חלוץ והתחיל את חייו בארץ, בקיבוץ עבודה בפתח תקווה.
כאשר ביקשתי ללמוד את מקצוע האריזה, סידר לי שלמה אביונה, זקן חברי הקבוצה, השתתפות בקורס האריזה של התאחדות האיכרים בפתח תקווה, בעזרת הסופר משה סמילנסקי. היו לי שתי מטרות: אחת ללמוד את המקצוע כי ראיתי את עתידי בפרדסנות, והשנייה לשנות מקום, ולו רק לשלושה חודשים.
מצאתי לאחרונה שתי קבלות על תשלומי שכר בעת הקורס. התשלום היה זעום. בהיותי בקבוצת הנוער הציוני בפתח תקווה הגעתי עם חברי הקבוצה, קרוב לחרפת רעב. זוכר אני שבליל שבת לא אכלנו דבר זולת לחם יבש.