ימי בראשית - שלמה אבי יונה

סדרי חיים:
אחרי גמר הקמת הצריף הראשון (במקום איפה שגרים עכשיו ילדנו הגדולים) והצריף המיועד למטבח (סנדלריה של היום) עלה על הקרקע חלק מהקבוצה אשר מצא מקום בצריף היחיד. היום היה לוהט ובכל הסביבה לא היה עץ ולא צל. לא יכולתי להאמין שהאדמה השוממה הזו מלאת הקוצים, תוכל לכלכל אותנו. הדבר היחיד אשר מצא חן בעיני היה הנוף, ובפרט החולות הצהובים לאורך שפת הים.
השכן לוינסון הסכים לספק לנו מים. חיברנו קו צינורות עד המקום שבו נמצאת עכשיו המסגריה (גן יובל) והעמדנו 4 חביות נפט. כשקיבלנו אות מאת סעדיה השומר של לוינסון שהוא פתח את השיבר, היינו מוכרחים למלא במהירות הבזק את החביות אחת אחרי השניה בעזרת צינור פח. מכיוון שאי אפשר היה להפסיק את הזרם בדיוק אחרי שהחבית האחרונה התמלאה, העובד בהספקת מים לא יצא מהעבודה זו אלא רטוב כאילו משו אותו מהים.
מקלחת לא היתה לנו. בגנבה נכנסנו לפרדס לוינסון לפנות ערב, והשתמשנו במקלחת אשר מחיצותיה היו עשויות שקים אשר לא חיפו על כלום.
כביסה לא היתה מסודרת. כל אחד דאג בעצמו לכביסה. היות ולא ידעתי את המלאכה, שלחתי את הלבנים ירושלימה. חבר אחד המציא שיטת כביסה משלו: אחרי שפשט את חולצת היום בסוף השבוע, הצפין אותה תחת מזרונו, וכשנחה שמה שבוע נוסף, הוציא אותה וחידש אותה בתור כותונת לילה.
הקימונו בית כסא (במקום שהיום נמצאת חורשת האקליפטוסים), אבל במהרה נוכחנו לדעת שהתרבו בו עכברושים והיינו נאלצים להתקרב לבית הכסא בנימוס, לדפוק בדלת לפני כניסתנו, כדי לגרש את האורחים.
היות ולא היה לנו משק ולא תוצרת חקלאית, היה עלינו לקנות את כל צורכי האוכל במושבה. התפקיד הזה מילאתי בצורה זו שתחבתי לחם, ירקות ושימורים לתוך תרמיל גב גדול, ביד אחת החזקתי סל עם ביצים וביד השניה כד עם חלב. המצב הזה נמשך כמה חודשים, עד שקנו חמור. אבל גם לתקופה זו היו מגרעות שלה. כעסו של החמור גרם לעתים קרובות לשבירת ביצים ולשפיכת החלב, מפני שבמצב רוח רע היה רגיל להסתובב במקום כדי להפילני ולהתפטר מהמשא. הפסקנו להביא חלב מהמושבה כאשר קנינו את הפרה הראשונה האדומה. שלמה מיר הוביל אותה ברגל מיפו לקבוצה.
 
יסוד המשק:
קבוצתנו קבעה בעצמה את דרך התיישבותה בגלל מסיבות מיוחדות. היות והחברים המייסדים הכניסו את כספי חסכונם אשר הביאו מחו"ל לקופה משותפת, היתה להם אפשרות לתת לקרן הקיימת הלוואה לקניית הקרקע. הקרן הקיימת קנתה את האדמה (חלק מהערבים וחלק מלוינסון) ומסרה אותה לנו שלא לפי תור ההתיישבות. לעובדה זו היה צד חיובי מאד היות וחסכנו זמן בבניית משקנו ולא היינו נאלצים לפי המקובל לחכות בחבורת עבודה באיזה מקום ארעי עד שיגיע מועד התיישבותנו. הצד השלילי היה בזה שבגלל עלייתנו המוקדמת על הקרקע, הסוכנות לא התחשבה איתנו בתור מועמדים להתיישבות, דבר אשר תוצאותיו מורגשות עד היום הזה.
עיקר תוכניתנו המשקית היתה: להתקיים מעבודת חוץ ובבת אחת לבנות את המשק.
 
עד מהרה התברר שהחשבון הזה היה מטעה כי בעד יום עבודת חוץ שילמו אז 170 מיל ובעד שמירה של 12 שעות - 2 לא"י לחודש. מהכנסות אלה אי אפשר היה לפרנס גם את החברים אשר נשארו בבית לשם בנית המשק. הקושי הנוסף היה בזה שהענף העיקרי של משקנו היה צריך להיות הפרדס, אשר רק אחרי 6 שנים נותן את יבולו המלא. למרות שיום כלכלה עלה רק 40 מיל והתקציב החודשי בהתחלה לא עלה על 30 לא"י, לא יכולנו במשך השנים לאזן הוצאות והכנסות.