על תקופת חיי בקבוצת שילר אני מספר במקוטע, כי הדברים התרחשו לפני למעלה משבעים שנה והם לא משנה סדורה. אינני מתיימר לכתוב את קורות הקבוצה. לא עמדתי במרכז ההתרחשויות, על כן אני כותב רק על מה ששמעתי, ראיתי ועשיתי.
חברי קבוצת שילר היו אקדמאים חברים ב`התאחדות` שהתארגנו בשנת 1925 בגליציה. היו ביניהם זוג רופאים, מורים, משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. אחד מהם היה עורך הדין ד"ר בוכשטאב שאשתו הייתה מקיימת בביתם סלון חברתי לאנשי מדע ואמנים. בארץ עבדה בויצ"ו, אך בסופי שבוע, כשהייתה מגיעה לקיבוץ, הייתה נוהגת מיוזמתה לנקות את בית השימוש המשותף, שלא היה אלא בור מצחין.
הקבוצה עלתה ארצה בשנת 1925. חבריה יצאו להכשרה בקיבוץ קריית ענבים ובשנת 1927 התיישבו כקילומטר וחצי מדרום לרחובות, על שטח שנרכש בעזרת הסופר משה סמילנסקי תושב רחובות. לימים שונה שם הקבוצה והיא נקראה `גן שלמה`, אולם השם החדש לא נתקבל ונשאר השם המקורי. הם קראו לקבוצה שלהם `קבוצת שילר` לא על שם המשורר הגרמני המהולל פרידריך פון שילר, אלא על שם שלמה שילר, סופר והוגה דעות ציוני שנולד למשפחה חסידית בשנת 1862 בעיירה ליד ביאליסטוק. בנעוריו נתפס להשכלה ועבר ללבוב שבגליציה. הסב את שמו מבלנקשטין לשילר מתוך הערצה והזדהות עם ההומניזם של המשורר הגרמני. בלבוב עסק בפיתוח החינוך העברי והפצת השפה, השתתף בעריכת עיתון של האגודה `ציון` והשתתף בקונגרס הציוני הראשון בבזל.
בהרצאותיו השפיע על הנוער, היה חסיד תורת אחד-העם שראה בלאומיות תוכנה העיקרי של היהדות. עלה ארצה בשנת 1901, התמנה כמנהל הגימנסיה העברית בירושלים והורה גם בבית המדרש למורים בירושלים. התקרב לתנועת העבודה והיה ממנהיגי מפלגת `הפועל הצעיר`.
קבוצת שילר מנתה בראשית דרכה מספר קטן של חברים וביניהם כמה משפחות עם ילדים. עם השנים הצטרפה קבוצה מאורגנת של חלוצים מגרמניה שכללה גם יוצאי ליטא שבאו לגרמניה למטרת הכשרה. רובם היו אנשים משכילים אוהבי מוסיקה קלאסית והליטאים שביניהם היו בעלי השכלה יהודית. כולם דוברי עברית. ביניהם שתי אחיות [חנה פריד וולקשטיין ואחותה.ד.ב] שאחותן השלישית הייתה נשואה למשורר ש.שלום. היא הייתה כנרית מחוננת וסיפרו שאף הופיעה בפני הנציב העליון.
פעם התארחו אצלנו שניהם. בערב ש.שלום קרא משיריו והרצה, רעייתו ניגנה בכינור. הערב היה נעים ומעניין. הצגתי את עצמי בפני ש. שלום כבן לאב חסידי, ששמע סיפורים רבים על סבו הרבי מדרוהוביץ, חיים יחיאל שפירא. אילולא התהפוכות שחלו בעולם אחרי מלחמת העולם הראשונה, יתכן שהוא היה ממשיך במסורת אבותיו והיה לרבי ואילו אני הייתי בא אליו כחסיד, נותן לו פדיון (תשורה בכסף), והוא היה תוחב לידי קמיע ומברך אותי. הסיפור נשא חן בעיניו.
לקבוצת שילר הצטרפו גם חברים בודדים מאנגליה ומארצות הברית, היו שנקלטו ונשארו ואחרים עזבו. זכור לי אדם אחד, יליד אוסטריה, אשר בא לקבוצה וביקש להצטרף ולהתקבל כחבר. הוא היה אדם סגור, ממושמע, שבילה את כל זמנו החופשי בחדר המשותף, קרא וכתב. לאחר זמן נודע שהוא טרוצקיסט. מבלי לברר איתו הוחלט באסיפת חברים להודיע לו שלא יתקבל כחבר ועליו לעזוב את הקבוצה. הוא עזב מבלי לשאול מה פסול מצאו בו.
בעיית המים כשהגעתי לקבוצה הגיעה אספקת המים מפרדס שכן לחביות אחדות שעמדו ליד צריף המטבח. לאחר זמן הונחו צינורות, הותקנו ברזים והמים הגיעו למטבח, למקלחת וגם לחלקת שדה. נזרעה אספסת בשביל הפרה, התחילו לגדל ירקות על שטח קטן, וכן נשתל מטע בננות בן שלושה דונמים. העצים ניטעו על שטח צר וארוך מבלי להתחשב בתנאים הטופוגרפיים. ההשקיה הייתה בתעלות לאורך החלקה במורד תלול. המים זרמו במהירות והעצים לא קיבלו את כמות המים הדרושה לגידולם התקין. המטע לא הצליח, נתקבל פרי מצומק ולא ראוי לשיווק. הערמנו אותו בעליית הגג של האורווה ומידי פעם עליתי לאכול בננות שחורות.
זיכרון טראגי ממטע הבננות פעם סודרתי להשקות את מטע הבננות בלילה, אחרי יום עבודה. החלקה הייתה על גבול הכפר הערבי זרנוגה, שנעזב במלחמת העצמאות. היה זה לילה בהיר והירח השתקף במים הזורמים, ואני לבדי. הייתה לי הרגשה מופלאה ומוזרה כאחת. השעות האלה נחרטו בזיכרוני.
הלילה הזה מחזיר אותי למקרה טראגי שאירע במטע הבננות. אינני יודע מדוע העסקנו שומר שכיר, אך עבד אצלנו יוצא גרמניה, בעל פנים אינטליגנטיות והופעה נאה, מדבר עברית. בלילה האחרון להעסקתו נשלח לשמור במטע הבננות. אותו לילה נשמעה ירייה וחברים רצו לכיוון הירי ומצאו את השומר ירוי ומת כשרובה הצייד נשען על הגדר וקנה הירייה מופנה אל גופו. חברים טיפלו בו וניסו להחיותו אך לשווא. האחראים בקבוצה סיפרו שהשומר שמע נביחות כלבים מזרנוגה, התעצבן, אחז בקנה הרובה והכה על גדר התיל בקת הרובה, אלא שאז נפלט כדור והוא נורה למוות.
למחרת פנו ל`חברת קדישא` והתברר שאין מי שיחפור קבר. שלחו אותי ועוד חבר, איני זוכר מי בא איתי. לא זכור לי אם מישהו הראה לנו את מקום הקבורה או אולי החלטנו על דעת עצמנו. לא זכור לי אם השתתפתי בלוויה, ולא זכור לי אם היה קשר כלשהו עם משפחתו של ההרוג. כך שקע בתת מודע שלי הסיפור המזעזע הזה.נזכרתי במאורע הטראגי הזה ועדיין לא נתעוררו אצלי ספקות עד שסיפרתי את הסיפור לבני רמי. והוא שאל: מניין לך שכך היה כפי שסופר, אולי איבד את עצמו לדעת? אז התחלתי לצרף פרט לפרט. האיש היה בודד ופוטר מעבודת השמירה. לא מתקבל על הדעת שנביחת הכלבים ממרחק היא שגרמה לו להכות בגדר תוך שהוא מפנה את הקנה אל גופו ופולט ירייה בשוגג. הסיפור החל להראות לי בלתי מתקבל על הדעת. יתכן אם כן שהוא חובר על מנת להימנע מחקירת משטרת המנדט.
האירוע לא הרפה ממני ופניתי אל ידיד בקבוצת שילר שאצלו ביקרתי לפני שנים אחדות. סיפרתי לו את הסיפור עוד לפני שהתעוררו אצלי הספקות והוא אמר לי שהוא שומע על כך בפעם הראשונה. גם רעייתו המטפלת בארכיון הקבוצה לא ידעה דבר, ואין את מי לשאול שכן כל הדור ההוא שוכן בבית הקברות של קבוצת שילר. המחשבה על צעיר יהודי, בוודאי חלוץ, שעלה ארצה שנים אחדות לפני שהיטלר עלה לשלטון, ונעלם מבלי להשאיר זכר, מטרידה אותי מאד.
השמירה השמירה בקבוצה הקשתה על חיי החבר, היא התחלקה לשתי משמרות: מהשעה 7 עד 11 בערב, ומהשעה 11 עד הבוקר. במשמרת הראשונה התחלפו יום יום ואילו במשמרת השנייה שמרו במשך שבוע. השמירה בערב הייתה אחרי יום עבודה, ואילו שומרי הלילה עבדו חצי יום, אחרי ארוחת הצהריים היה עליהם לעבוד ארבע שעות.
שמירת הלילה הייתה קשה במיוחד. השומר שמר לבדו, הנשק שבידו היה אקדח קטן רבע שטייר. שמרתי שבועות רבים כי מספר החברים בקבוצה היה קטן וחובת השמירה לא חלה על החברות. לא אכחיש שפחדתי, כולם פחדו להסתובב לבד בלילה אפל בשטח פתוח בשכנות לכפר הערבי זרנוגה שממנו יצאו בעבר פורעים. רחובות סבלה התנפלויות מהכפר הזה.
בנוסף לשמירה ולמתח שהתלווה אליה הוטלו על השומר תפקידים אחדים. היה עליו להגיש לפנות בוקר חציר לפרדות, אולי גם גרעינים, לקרצף את רגלי הפרדות, להעיר את תורנית המטבח כדי שתכין מנות אוכל ליוצאים לעבודות חוץ, להעיר את היוצאים לעבודות חוץ ולוודא שאמנם קמו ממיטתם.
כאן עליי לספר קוריוז על חברה אמריקאית שהייתה אמורה לצאת לפרדס ביום חורף לקטוף תורמוס שנזרע בין העצים. היא פקחה את עיניה ואמרה לי: יוסף, אני אתן לך עשרים גרוש תמורת יום העבודה, רק תן לישון.
החלה עזיבה כל ענייני הקבוצה התנהלו על ידי הראשונים, שהיו קומץ קטן באוכלוסיית הקבוצה. עם התווספות חברים ומועמדים לחברות התחילו החדשים מתמרמרים על שאין להם כל השפעה על חיי הקבוצה והמשק. מאז שהצטרפתי לקבוצה לא התקיימו בחירות, והתלונות לא הגיעו לבירור באסיפה כללית. חוה לובייניקר, אחותו של פנחס לבון, שהצטרפה לקבוצה, ריכזה סביבה מספר חברים שניסו לשנות את פני הדברים, גם אני הייתי אחד מהם. כתוצאה מההתמרמרות החלה עזיבה. רוב הקבוצה של יוצאי גרמניה וליטא עזבו, כמה מהם הצטרפו לגבעת ברנר.
לא התעניינתי בעסקנות אלא בעבודה, אף שלעיתים הייתה קשה ובלתי מקצועית. גם מטעמים אידיאולוגים, בהיותי מחסידיו של א.ד.גורדון, שקעתי בחקלאות ובייחוד בגידול עצי הדר. קראתי עיתונות מקצועית ובעיקר את ירחון השדה.
