עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, נוצר מצב של עודף בפרי הדר מסוגיו השונים - הפרדס היה עיקר קיומנו בימים כתיקונם.
כותב בעלים ישראל שטוסר: "עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, נוצר מצב שלא ניתן היה לייצא פרי הדר לאירופה, זאת בגלל מחסור באניות משא אשר גויסו לצרכי המלחמה. גם המצב הביטחוני לא איפשר מעבר חופשי בים. כך נשאר הפרי על העצים ואחר כך נשר ונרקב על האדמה.
חיפשנו אפשרות לנצל, לפחות באופן חלקי, את הפרי, כדי לקבל תמורה כל שהיא עבור העמל שהשקענו בפרדס. אחר חיפושים רבים הגענו לאפשרות להפיק מן הקליפה שמן אטרי. את התוכן השליכו לזבל, אפילו את הבהמות לא ידעו להאביס בו."
בחודש דצמבר 1941 התקבלה החלטה עקרונית במשק על הקמת מפעל לסחיטת מיץ תפוזים, סקווש (סירופ) והפקת שמן אטרי.
בתאריך 07.08.1942 נשלמו ההכנות לפתיחת בית החרושת, לאחר שהתקבל רישיון ממשלת המנדט להפעלתו.
כמבנה לבית החרושת נבחר המבנה הגדול ליד פרדס א` (שלאחר הרבה זמן שימש גם כאולם סרטים, הצגות, מסיבות, סדר פסח ונקרא גם קולנוע אריאנה. בשנים האחרונות משמש מחסן בנין).
ליד מבנה זה הוקם מבנה נוסף קטן יותר - שם שמו את המכונות לסחיטת המיץ (מאוחר יותר שימש כסנדלריה וכיום מחסן לריהוט ועדת חינוך).
בתחילה נעשתה העבודה בכלים פרימיטיביים מאד שהורכבו במשק מחלקי מכונות, ומכונות מטבח ישנות. את הפרי היו חוצים לשניים, וסוחטים ידנית על מכונה מסתובבת. כיוון שהעבודה עם מכונות אלו נתנה תפוקה נמוכה מאד, נאלצו לעבוד בתחילה סביב השעון, 24 שעות ביממה.
אנשי בית החרושת קיבלו עזרה והדרכה מאנשי רימון בגבעת ברנר, איך לבצע את העבודה ואיך לשמר את המיץ, קיבלו מהם כלי זכוכית מתאימים לנושא וניקנו חביות עץ משומשות אשר שופצו במשק לאחסון המיץ.
עד דצמבר 43` נסחטו 40 טון מיץ לימון. את המיץ שיווקו בתחילה לגבעת ברנר, לתנובה אקספורט, למשרד הקבלן, ולמפעלים עצמאיים בתל אביב. אנשי בית החרושת היו יושבים בישיבות של בעלי ענין בנושא, יחד עם הגדולים: האחים בז`רנו, גבעת ברנר, גבעת חיים, ואנחנו הקטנים.
כבר בשנת 1942 חשבו חברי המשק שצריך להקים מפעל בקיבוץ כמקור כלכלי נוסף להתבססות המשק, וראו במפעל המיץ את תחילת הדרך. המפעל התפתח בקצב משביע רצון (בתקופה הזו). נקנה דוד קיטור לייצור מים חמים לשטיפת בקבוקים, נבנתה מכונת סחיטה נוספת. נערך חוזה עם הצבא הבריטי לאספקת מיץ ממותק, ועל סמך זה קיבלו הקצבה לסוכר, דבר שעזר לתפעול הכלכלי של בית החרושת, אבל בעיקר עזר לכלכלת החברים.
עם סיום מלחמת העולם השניה הוחלט במשק להמשיך בתפעול המפעל ולהפכו למפעל מודרני. נערכו תוכניות הקמה, התקבלה הקצבה מהממשלה לרכישת מכונות בחו"ל, אולם צוות העובדים החל להתפורר. אנשים מרכזיים במפעל עזבו למטרות אחרות והמפעל נשאר ללא ניהול מקצועי.
לפיכך, הוחלט לא לבצע את ההרחבה במפעל, לבטל את קניית המכונות בחו"ל ולהמשיך בתפעול במצב הקיים.
במקביל החלו נסיונות לשיווק עצמאי. ניקנו בקבוקים, הודפסו תוויות, ונראה שהמצב רק יכול להשתפר. אבל, מצוקת כוח האדם המקצועי העיקה מאד על המפעל והרצון לא להתבסס על עבודה שכירה הסיטה את הכף לכיוון סגירת המפעל.
3 מחניכי נוער ה` בסחיטת מיצים - המפעל למיץ 1944
במפעל עבדו ישראל שטוסר, יוסף וולקשטיין, דוד קלינגהופר, ראובן גולדהירש וחברים נוספים.
מסכם ישראל שטוסר בעלים: "באותם זמנים היה זה סיכון גדול להתחיל בהקמת מפעל הדורש השקעה כספית גדולה. לכן הגעתי למסקנה שאין ביכולתי לשאת במעמסה זו לבדי. כתוצאה מזה החלטנו לחסל את המפעל, למרות שכל זמן קיומו היתה הכנסתו גבוהה מזו של כל ענף חקלאי.
כך נגמרה הפרשה של קיום מפעל המיץ בקבוצתנו."
המפעל נסגר בשנת 1948 אבל תוויות הבקבוקים המשיכו להסתובב בתוך המשק שנים רבות אחר כך ושימשו למשחקי הילדים.
לסחוט עד הסוף - ישראל שטוסר 1979
