ציפורה רייפן

תאריך לידה: 18.02.1876

נפטרה ב: 11.1946

ארץ לידה: פולין

קבוצה: הורי חברים

 

סבתי, ברכה ציפורה זכורה לי היטב. היא נפטרה בהיותי בת 13 בערך, וברצוני להקדיש לה מספר שורות כדי לתאר את דמותה, כפי שהיא זכורה לי.

סבתא ציפורה ברכה רייפן היתה אישה דתית מאוד. היא נולדה בפולין, ונדדה משם לברלין אשר בגרמניה.

היתה אם ל-4 ילדים: נחמה, ברתה, מרדכי ואלי. היא התאלמנה בגיל צעיר (39) וגידלה בכוחות עצמה את ילדיה עד הגיעם לבגרות.

הבית היה יהודי ציוני ביותר. שפת הדיבור היתה אידיש, החינוך והשאיפה היתה לעלות לארץ ישראל, היא פלשתינה של אז. סבתא היתה כאמור מאוד דתית, קיימה את כל מצוות היהדות והקפידה על קלה כחמורה. הילדים קיבלו בבית חינוך דתי. הבנים למדו להתפלל, למדו (לקרוא) עברית וקיבלו שמות עבריים. מרדכי נולד בפורים וקיבל

את השם מרדכי, על שם מרדכי היהודי ממגילת אסתר. אבי, אליהו, נולד באפריל (פסח) וקיבל את השם אליהו ע"ש אליהו הנביא.

לשיבחה של סבתא ייאמר, שילדיה גדלו ללא הרגשה של מסכנות ואומללות. למרות היתמות והמצב הכלכלי הקשה, הם הפכו לאנשים שמחים בחלקם, הקימו משפחות וגידלו דור צעיר, שהמשיך את השושלת, גדל והתרחב.

התודעה היהודית היתה מאוד חזקה אצלם, ואותה הם הורישו לנו, הילדים, בני הדור הצעיר. על כך, אני מאוד מודה לסבתא ולאבי. המשפחה שלהם היתה מאוד מלוכדת. יחסי קירבה שררו ביניהם במשך כל חייהם. למרות העוני שלהם, הם ידעו ליצור בביתם בברלין, הווי משפחתי עליז ושמח שנמשך גם בארץ.

 

באמצע שנות ה-20 למאה הקודמת, עלו ארצה כל הבוגרים שבמשפחה.

אבי, שהיה הצעיר ביותר, היה היחיד מילדי המשפחה שזכה ללמוד שנה אחת בבי"ס תיכון ואחר כך הוחלט שהוא ילמד מקצוע. מקצוע מועיל ונחוץ למולדת החדשה והצעירה, שבוודאי חסרים בה בעלי מלאכה מכל הסוגים.

וכך אבי, התחיל ללמוד נגרות, אצל בעל נגריה גדול בברלין. תחילה הוא היה נער שוליא, שהתחיל מן העבודות הפשוטות והנמוכות ביותר, עד שהפך לנגר מומחה.

בשנת 1929, בהיות אבי בן 19, הוא סיים את לימודי הנגרות שלו, ובאותה שנה עלו ארצה אבי ,אלי , ואימו-סבתי, ברכה ציפורה רייפן, ובכך עלתה כל המשפחה ארצה, מתוך ציונות טהורה, עוד לפני שנות השלושים. הם הגיעו לקבוצת שילר, מאחר והאח הגדול מרדכי, כבר היה חבר בקבוצה שעלתה על הקרקע ב-1927.

סבתא רייפן שהיתה בגיל 50 בערך, הצטרפה לעבודה. בשנים הראשונות היא עבדה במאפייה, שהיתה אז בצורת תנור גדול מאוד מחימר (כמו אצל הערבים). היא היתה מכינה את הבצק, היתה לשה אותו וחותכת לככרות לחם, ואחר כך מכניסה את הככרות בעזרת מרדה, אל תוך התנור הלוהט. זכור לי שביקרתי אותה במאפייה בהיותי בגיל הגן (אם אינני טועה) ומאוד התרשמתי והתפעלתי מן התנור הזה, הגודל והחום שלו, ואיך היא מכניסה את המרדה, עם הידית הארוכה, פנימה אל תוך התנור הלוהט, ומוציאה את ככרות הלחם. זה היה מאוד מרשים.

עם השנים והעלייה בגיל, סבתא עברה לעבוד במחסן, בעבודת תיקוני בגדים, וכך התמידה עד לפטירתה בגיל 70.

בגלל קשיי השפה, (לא ידעה לדבר עברית) הקשר איתה היה קשה לי, כילדה. בכל זאת אהבתי אותה מאוד וניסיתי ליצור איתה קשר.

 

הדתיות שלה היתה מאוד בולטת. עבורי, היא ייצגה את יהדות הגולה, שהיתה ואיננה. למעשה, היא ואבא, היו שני דורות שייצגו את המהפכה שעבר העם היהודי, מחיים דתיים בגולה, אל חיי יצירה ובניית מדינה עצמאית בארץ. מחיים המבוססים על אמונה ותפילות, אל חיי עבודת האדמה ובניין בארץ. הקיבוץ של אז, בשנות השלושים והארבעים, סימל את שיא החלוציות, את השיא של השינוי בחיים היהודיים, מן הגולה אל עבודת כפיים, כיבוש השממה ובניין חברה חדשה המבוססת על רעיונות של שיתוף ושיוויון.

היו לסבתא מנהגים דתיים, שעבורי הם היו משונים, מוזרים, מגוחכים, בלתי מובנים וכו`.

בקשר ל"מעשר" ו " הפרשת חלה", היתה לוקחת חלק מן הבצק שממנו אפתה, והיתה מטמינה אותו בחול, במקום נסתר. זה היה מעין המשך וזכר למנהג הקדום של דאגה ללוויים בבית המקדש. כל אחד היה צריך לתת מן האוכל שלו.

ובקבוצת שילר, במאה ה-20 סבתא שלי המשיכה להטמין את חלקי הבצק בחול....להמשך המנהג הזה.

כמו כן, אם במקרה התערבב סכין או מזלג של בשר עם חלב, גם אלה היו מוטמנים בחול או מסולקים מן המטבח לזמן מה.

זכורות לי היטב ההכנות שלה לקראת הפסח. היא היתה מנקה את החמץ בדירה שלה. כשהייתי באה לבקר, אסור היה לשבת בכל מקום, אלא רק במקום שעדיין לא ניקתה. כי המקום שהיא כבר ניקתה, צריך להישמר נקי עד לחג עצמו.

בליל הסדר, היא היתה יושבת עם הבת שלה ברתה, דודתי, ושתיהן היו קוראות ביחד את ההגדה מא` עד ת`, ועושות כל מה שנדרש לפי המסורת ולפי ההוראות. היא מעולם לא השתתפה בחגים של הקבוצה, כי אלה היו חגים לא דתיים, והיא לא יכלה לחרוג מן המסורת...... כך המשיכה עד סוף ימיה.

 

את אחוזת הקבר שלה בהר הזיתים בירושלים, היא רכשה עוד בגרמניה לפני עלייתה ארצה, והחזיקה את התעודה עד לפטירתה.

סבתא היתה בעלת תודעה עמוקה של הצורך לתרום לקהילה. לכן היתה הולכת ברגל לרחובות, בימי שישי בבוקר כדי לבקש תרומות מאנשים ולאסוף כספים עבור מוסדות דת בירושלים. היא הקפידה לעשות זאת בימים חמים ובימים קרים. שום דבר לא הרתיע אותה מלקיים את מה שבעיניה היה מצווה, לאסוף כסף עבור יתומים, אלמנות ושאר מסכנים. במשך הזמן, היא התרגלה לנסוע בעגלה עם סוס לרחובות. פעם, כשהסוס נפל והעגלה התהפכה, סבתא נפצעה.

חשבנו שבזה הסתיים הנוהג של ימי שישי ברחובות עם איסוף הכספים. אך, סבתא החלימה והמשיכה במנהג שלה למען המסכנים. כן, לאחר מותה, נשלחו אלינו הרבה מכתבים ותעודות עם שבחים נלהבים לאישיותה ולמעשיה.....

את הימים הנוראים היתה חוגגת בבית הכנסת ברחובות. זכור לי יום כיפור אחד, שהיה חמסין מאוד גדול. סבתא היתה כמובן בצום מלא, וישבה כל היום בבית הכנסת, בו התפללה... היא לא וויתרה לעצמה מעולם, על שום חובה דתית, או אחרת.

בלבושה היתה צנועה מאוד. תמיד שרוולים ארוכים, וחצאיות עד לרצפה. שום אבר מגופה לא היה נראה. את שערותיה גזזו עם נישואיה, וכך במשך כל חייה, חבשה מטפחת לבנה על ראשה, ולקראת שבת היתה חובשת פאה נוכרית עשויה משיער. זה היה סימן של חגיגיות וקדושה. כמובן שכל ערב שבת הדליקה נרות ובירכה עליהם.

כיום, אני בהחלט מצטערת, מאוד מצטערת שלא ביליתי יותר זמן בחברתה, ושלא למדתי ממנה קצת מן המנהגים היהודיים שהיא היטיבה כל כך לדעת ולקיים אותם.

 

והנה, ביום מן הימים, סבתא חלתה במחלה קשה, וביקשה להתאשפז בבי"ח שערי צדק בירושלים. משם היא כבר לא יצאה. הימים היו ימי סוף המנדט הבריטי. הר הזיתים היה עדיין בידינו, לפני מלחמת השחרור, וסבתא באמת נקברה בהר הזיתים, בראש ההר. בלוויה שלה אני לא השתתפתי. אך כן הייתי בטקס גילוי המצבה שלה, חודש לאחר פטירתה.

אני מסוגלת כעת לראות אותנו, בני המשפחה מטפסים ברגל על הר הזיתים, מלמטה למעלה, הולכים בין הקברים העתיקים... אני מאוד התרגשתי ובכיתי באירוע הזה שהיה מאוד מרגש עבורי.

 

זמן לא ארוך לאחר מכן, פרצה מלחמת השחרור. הר הזיתים נפל בידי הירדנים, שהחריבו הרבה קברים והורידו מהם את מצבות השיש. מאחר והמשפחה שלנו היתה משפחה של קיבוצניקים, הקבר של סבתא היה מאבן פשוטה, ולא משיש. עובדה זאת "הצילה" את הקבר. ולאחר 19 שנה, עלינו, כל המשפחה המורחבת, ילדיה, נכדיה וניניה, אל קיברה, כדי לזכור אותה ולהתייחד עם זיכרה. זה היה הקבר היחיד שנשמר כפי שהיה, ושהירדנים לא נגעו בו.

 

הנה כך, אלה הם זכרונותי (המקוצרים) באשר לסבתא שלנו, ציפורה ברכה רייפן ז"ל שהיתה, כדברי המשורר ח.נ. ביאליק, "צדקת גמורה, ובאלמנותה ענייה מרודה" ובכל זאת היא הותירה אצלנו זכרונות יפים....אהבנו אותה.