הקרקע שלנו, פרק רביעי - ניר מאיר

עלים 06.04.2001
הסדרה מוקדשת לזכרו של אפרים קמרון
 

פרק רביעי: הסיפור שנשכח
בטרם אמשיך בתאור השתלשלות העניינים החקלאיים והקרקעיים בה עסקתי בפרקים הקודמים, אני מבקש לאזכר, פרק ארוך וחשוב בתולדות קבוצת שילר. פרק זה, תחילתו בשנות החמישים המוקדמות ואף שארך למעלה מרבע מאה, אינו מוכר כלל לחלקים גדולים מציבורנו. כוונתי היא לשטחי הפלחה במרחק או בשמו המקומי - השטחים בנגב.
על יסוד המציאות בה עסקתי בפרקים הקודמים, המציאות של הקמת המדינה והשגת השליטה על קרקעותיה, הוזמנו חקלאי מרכז הארץ (ובפרט כאלה שמשבצות הקרקע שקיבלו היו חסרות), לעבד שטחים נרחבים בנגב (ואחכ גם באזורים אחרים בארץ).
במסגרת הזאת עסקו חברי קבוצת שילר וצעיריה, בהנהגתו של נתן מיר זל במעשה החלוצי המתגלגל של כיבוש שטחים נטושים, אדמות בור וסתם אדמות שהמדינה התקשתה ליישב. חברינו היו יורדים לנגב לתקופות ארוכות, חיים בתנאי שדה ותופרים ימים ארוכים וחמים, את התלמים הארוכים של הנגב. מאוחר יותר התפרש המבצע גם לשטחים בעייתיים בצפון, באזור המושב אלמגור.
העיקרון המוסכם היה כי למעבד הקרקע זכות להנות מיבולה (או מפיצויי הבצורת), אך אין לו וגם לא תהיה לו כל תביעה לגבי ערכה המשתבח של הקרקע. השיטה היתה חוזים שנתיים או תלת-שנתיים מתחדשים, והקקל ולאחריה מנהל מקרקעי ישראל, דאגו להעביר את כוחותינו מפעם לפעם לשטחים אחרים, בכדי למנוע ממעבדי הקרקע כל מחשבה אימפריאליסטית באשר לשטחים שעיבדו.
חלק מן השטחים הללו שמעבדיהם הראשונים היו נתן מיר זל, יוסי לאור, יגאל דנקוורט ואחרים, הם היום, עם הגעת המוביל הארצי ומי השפדן, אל הנגב, מן הרווחיים ביותר בארץ, ומפיקים מהם יבולים נפלאים של תפוחי אדמה שערכם גבוה באמת. הקרקעות המצויינות האלה (קרקעות החול באזור אורים-צאלים) עברו השבחה כתוצאה מעיבודן הראשוני עי חברינו, אולם לנו אין כל חלק בפירות ההשבחה הזאת.
אנחנו ביצענו את התפקיד שהוטל עלינו על ידי המוסדות ועברנו הלאה. מן הפירות נהנית בעיקר הקקל, שדמי החכירה הנגבים בשמה ידעו מאז עליית מדרגה.
ואסיים את הקטע הזה בסיפור פיקנטי מימינו אלה:
חלק מן הקרקעות עליהן כתבתי, היוו במשך השנים קרקעות עודפות של קיבוץ צאלים, אשר עיבד אותן כשטחי פלחה. (הערה: קרקע עודפת היא קרקע הנמסרת לעיבודו של קיבוץ והיא מעבר למכסת הקרקע שנקבעה לקיבוץ במסגרת המשבצת - עע פרק 2 בסדרה). לקראת הגעת מי השפדן לנגב (מהלך שהשביח מאד את הקרקע), נלקחו כ- 5000 דונמים והועברו לידי הקיבוצים הצעירים רתמים והר-עמשא. הקיבוצים הצעירים לא ממש הצליחו לקום, וחברי צאלים, רואים היום, בעיניים כלות את חברי רביבים מעבדים את קרקעות רתמים ואת חברי אורים מעבדים את קרקעות הר-עמשא. מדובר כאמור בקרקעות מעולות, והן נדרשות לחברי שלושת הקיבוצים לצורך מחזור זרעים שהוא חיוני בגידול תפוחי אדמה.
בצר להם, פנו חברי צאלים לתקם ודרשו את התערבות התנועה בהחזרת הגזלה לבעליה. בביקור שערכתי שם, מתוקף תפקידי טענתי באזני חברי צאלים כי: אם כבר מדברים על זכות ראשונים, הרי הקרקע הזאת שייכת בכלל לקבוצת שילר... להפתעתי, לא רק שלא הצלחתי להרגיז את שומעי, אלא ממש להיפך, השיחה עברה לשיחת נוסטלגיה, בה התרפקו חברי צאלים על זיכרונותיהם מתקופת גאולת הקרקע ועל דמותו, הנערצת עד היום של נתן זל.
הנה כי כן:
עוד סיפור קטן המדגים את הישנות הלך החשיבה לאורך השנים. ואנחנו הרי לא העלינו כלל בדעתנו לדרוש זכויות כלשהן בקרקעות שחברינו הביאו, ממש במו ידיהם ובזיעת אפם, כשי לעם ישראל.
לא העלינו בדעתנו?
לא מדויק.
גם הפרק המפואר הזה, שחלף מן העולם בשנת 1977, ימצא את מקומו בכתב התביעה שכנגד, שבכוונתנו להגיש כנגד מנהל מקרקעי ישראל, במסגרת המאבק המשפטי בו אנו מעורבים.
חשוב להדגיש כי גם בפרשה הזאת, כמו בפרשות אחרות אותן הבאתי במהלך הסידרה ועוד אביא, ההלכה המשפטית היבשה אינה לצידנו. אולם כפי שכבר ניתן היה להבין מפרקים קודמים, בכוונתינו לטעון כי לאורך כל ההיסטוריה התאפיינה התנהגות המדינה ושולחיה (הקקל והמנהל) בחוסר תום לב שיטתי, ובכפיות טובה כלפינו...